One Depression & Three Markets

שלוש שנים ניסיתי להיכנס להריון. הרבה עבר עלי במהלך התקופה. הרבה התלבטויות, שינויים, קשיים. והמון עצב. אבל כלפי חוץ השתדלתי לשדר שהכל בסדר אצלי. החיים ממשיכים כרגיל. יש לי אנרגיות להכול ולכולם. עד שכבר לא היו לי. זה התחיל בתקופה שהייתי צריכה להזריק לעצמי. הדיכאון פשט בי בלי שאוכל לעשות נגדו דבר. במקביל, ידעתי שאני צריכה לעבור ניתוח קטן שהמשמעות הפיזית שלו הוא מנוחה של שבועיים אבל המשמעות הרגשית היא פרידה מאחת החצוצרות שלי. בימים של התמודדות נפשית והחלמה פיזית לאחר הניתוח פוטרתי מהעבודה. ביקשתי הקלה בעומס והתשובה שקיבלתי מהמנהל היתה "מי שלא מוכן למות בקרב, שלא יצא איתי למלחמה." לי הייתה מלחמה אחרת באותה תקופה. ואפילו עבורה לא הייתי מוכנה למות. אז שתקתי. שבוע אחרי שסיימתי לעבוד במקום הארור נכנסתי להריון באופן טבעי. בחששות רבים (וטבעיים לנוכח המסע הארוך שעברתי) חלפו 8 חודשי הריון עד שהרגשתי שאני מסוגלת לעמוד על זכויותיי החוקיות. על עקרונותיי. ולתבוע את מקום העבודה על פיטורים בניגוד לחוק בזמן טיפולי פוריות. ידעתי שצפוי לי כאן עוד תהליך לא פשוט אבל למען הפצע שנשאר עוד פתוח ולמען נשים רבות אחרות אני אעשה את זה. בכתב התביעה התעקשתי לכתוב אך ורק פרטי אמת. לא להגזים ולא להמציא חיזוקים. בתמימותי האמנתי שתהליך משפטי מחייב יושרה מקסימלית. מסתבר שלא.

ביום רביעי בלילה קיבלתי מעורכת הדין שלי במייל את כתב ההגנה ולא הצלחתי להירדם. היו שם שקרים וליכלוכים שפגעו בי עד עמקי נשמתי. בחמישי התעוררתי עם מועקה ועצבות קשה. גם ככה להיות בבית חצי שנה עם תינוקת מוריד את הביטחון העצמי ותחושת החיוניות. אז עכשיו נוספו לזה 7 עמודים שבהם כתוב שחור על גבי לבן כמה אני גרועה. בקיצור – דיכאון.

ומה הכי כדאי לעשות כדי להתעודד? קניות. גם ככה הייתי בעוצר קניות לפני הפסח ובמהלכו, שהרי זה בלתי נסבל בעליל להיכנס לחנויות בתקופה הזו של השנה. אז מצוידת בגרעון חנויות ובעודף דיכאון יצאתי לרחובות העיר.

התחנה הראשונה הייתה "המשביר לצרכן". שכב לי בארנק כרטיס מתנה עוד מראש השנה ובהתחשב בעובדה שאני לא מרוויחה הרבה בימים אלה חשבתי שזה יהיה רעיון טוב לנצל אותו. נכנסתי לסניף בדיזינגוף סנטר ואחרי שני צעדים לתוך החנות הבנתי שעשיתי טעות גדולה מאוד. זה לא המקום לשיפור מצב הרוח. החנות, אם אפשר בכלל לקרוא לדבר הזה חנות, נראית כמו שוק. פעם היא התפרסה על שלוש קומות. את כל התכולה דחסו לחצי קומה. אי אפשר לעבור בין הקולבים. בלאגן נוראי. מביך אפילו לצלם את המקום מרוב שהוא מוזנח. קרטונים מפוזרים בכל מקום. אפילו בתא המדידה היו קרטונים עם פליירים. מרוב עומס לא מוצאים את הקופות והמוכרות מציעות שוקולד במבצע. איך קשור?! מה, זה סופרפארם פה?! איכשהו מצאתי מכנס ספורט שחור של נייקי. דווקא יפה. הייתי מצפה שבמרחב כזה המחירים יהיו גם הם שוק אבל המכנס עלה 290 ש"ח. בדיוק אותו מחיר שהייתי משלמת בחנות המהממת של נייקי, קומה אחת מתחת למשביר. מרוב סבל סביבתי הקנייה לא שיפרה לי את המצברוח במיל.

מכנס נייקי מהמשביר לצרכן. דבר והיפוכו

למחרת גררתי את הפשניסטה לתחנה השנייה לשיפור מצב הרוח. "שופוני" – יריד הנעליים בנמל יפו. היא לא התלהבה. שנה שעברה היא חוותה שם דחיסות אנושית נוראית. אבל היא חברה טובה והייתי זקוקה לה כי אני ממש לא חזקה בנעליים. אני לא מאלה שצוברות אינספור זוגות. ובכלל, אני לא קונה נעליים מהר. אבל הפעם ממש קיויתי למצוא משהו. חשבתי שבין כל מעצבי הנעליים של העיר בטוח ימצא הזוג המושלם עבורי. אז זהו שלא. קודם כל, המחירים יקרים וההנחות (אם יש) מזעריות. אז אני כבר מעדיפה למדוד בנוחות בחנויות המועדפות עלי. ומעבר לזה, התאכזבתי קשות לגלות שכל מעצבי הנעליים בעיר מעתיקים אחד מהשני. הכל נראה אותו דבר. מלא נעלי סירה. אין מקוריות עיצובית. אין שימוש מעניין בחומרים או בסוגים של עורות. אין תעוזה בצבעוניות. שעמום. אפילו לא השקיעו בתצוגה מעניינת. לכן הדוכן של רוני קנטור כל כך שימח את הלב. היא היחידה שעיצבה את הדוכן שלה והצליח לה בענק. בכלל, אני צריכה ממש בקרוב לבקר אצלה בחנות. הבנתי שהיא שיפצה את המקום ושהדגמים בעיצובה הולכים ומשתפרים. אני מעריצה אותה על הגשמת החלום שלה בכזו תשוקה ואהבה לעשייה.

הדוכן של רוני קנטור. תמונה מהפייסבוק שלה

מיואשת וחסרת אנרגיות יצאתי בבוקר שבת לטימרקט. הצ'אנס האחרון שאני נותנת לעיר הזאת כדי לעודד אותי. מהרגע שנכנסתי למתחם, חיוך ומרץ חזרו אלי. יום קודם לכן, בשופוני, ראינו תיק עור עם הדפס. הפשניסטה ואני הסכמנו שיש לו פוטנציאל אבל גורלו תלוי בתוכן הטקסט. הוא נכשל כישלון חרוץ. חשבתי לעצמי לאן נעלמו האנשים היצירתיים? ובכן, רבים מהם היו בטימרקט. אוירת שוק שמח אפפה את השטח שמסביב למועדון הברזילי. טישרטים צבעוניים ומקוריים התעופפו לכל עבר. כך יצא שתוך 5 דקות כבר  קניתי מכנס בגזרת סקיני בצבע אדום ב 150 ש"ח. התחנה הבאה היתה עמדת טישרטים של מותג בשם clipped המעצב הוא כפיר בנישו ויש לי הרגשה שעוד תשמעו עליו. איכות הבדים מעולה. התפירה מצוינת וההדפסים הם טייק-אופ על קליפים מוכרים. קנינו טישרט לי וטישרט לבנזוג. בהמשך עצרתי לקנות מתנת יומולדת לפשניסטה שלצערי אני לא יכולה לחשוף אותה כאן אבל היא מהממת. ולקינוח – העמדה של Sugar Daddy. המחירים היו מעולים. הכל ב – 100 או 150 ש"ח. ככה עושים שוק בכיף. מורידים מחירים לרצפה. ואז יוצא שאני קונה 3 חולצות ומבטיחה לבקר בחנות שלהן בשינקין בקרוב כי הן מעולות לטעמי.

אחרי שלושה ימים של חפירות לבסוף התעשתתי. ואתם זכיתם לפוסט הארוך ביותר אי פעם. את ההתמודדות מול הערך העצמי שלי אני צריכה לעשות בכל מקרה, ללא קשר לתביעה. זאת כנראה רק תזכורת נוספת בדרך.

ההדפס המעולה. clipped

אחת החולצות של שוגר-דדי שקניתי

השורה התחתונה:

Failed –  המשביר לצרכן נכשל בכל קריטריון שאפשר לחשוב עליו

Exceeded – טימרקט הפתיע אותי לטובה בהכל. ארגון, מוזיקה, אוירה, עיצובים מקוריים ומחירים מעולים. איך לא ביקרתי באירועים הקודמים?!

לגבי שופוני –  ספק אם אגיע ליריד הבא:

Failed – מחירים, עיצובים, ארגון החלל בהאנגר

Exceeded – הדוכן של רוני קנטור

Sly As a Fox

 מועדוני לקוחות זאת קונספירציה קפיטליסטית משעבדת. הם תמיד מצליחים לשכנע אותי לא רק להצטרף אלא גם לשלם על זה. פחות מפריע לי כשמדובר בחנויות מעצבים שמבקשות למלא גלויה ומעדכנות אותי פעמיים בשנה במייל מעוצב להפליא על מכירות מיוחדות. אבל הרשתות הגדולות נותנות גם כרטיסי פלסטיק שמפוצצים את הארנק וגם מלא פלסטיקים קטנים למחזיק מפתחות; אחד למבצע של החודש הבא. אחד ליומולדת. אחד לבנזוג שלך ואחד לאמא שלך. הן שולחות לי סמסים כל יומיים. אצלן יש יום-יום חג. בזכותן אני לומדת מתי יום המשפחה. יום האב. חג פורים ויום שישי. והכי גרוע זה שאני אשכרה נופלת בפח המבצעים ובאה לקבל את ההטבות למרות שממש אין לי מה לחפש בחנויות האלה. מועדון הלקוחות הא-ח-ר-ו-ן שחשבתי שאהיה בו חברה זה המועדון של פוקס.

פעם, ממש מזמן, הקונספט של פוקס היה מדויק. טישרטים במגוון צבעים, מסודרים על המדפים לפי גזרות ולפי מידות. והאיכות היתה מעולה. עד היום יש לי את הגופיות  הלבנות שקניתי אצלם לצבא עם השם שלי על הצוארון כי לכולן היו אותן גופיות. איפשהו במהלך השנים הם הפכו להיות מפלצת מרובת זרועות שמנסה לייצר "קולקציה" שלמה. והרי למה שהם עושים לא באמת אפשר לקרוא קולקציה כי אין שום קו עיצובי ולא הושקעה מחשבה על ארון הבגדים של הלקוח/ה הפוטנציאליים ומה הם באמת צריכים. כשהשיא הוא פתיחה של חנויות מוצרים לבית. זה כמו מסעדה סינית-איטלקית. ולא אוסיף.

אני יודעת שבזמן האחרון יש לי נטייה להאשים את הבת שלי בהרבה דברים. גם הפעם בגללה נכנסתי לחנות של פוקס בגן העיר. היא קיבלה בגדים גדולים מידי או ורודים מידי, אני כבר לא זוכרת, ורציתי זיכוי. מסתבר שהבגדים נקנו עם נקודות של מועדון לקוחות ולכן אם אני לוקחת זיכוי זה יוצא לי רק על שליש מהמחיר אז כבר עדיף לי לקחת בגדים במקום. אנחת ייאוש עלתה ממני בלי שליטה. בלית ברירה החלטתי לקחת 3 חולצות עם כפתורים שאני צריכה בשביל להניק במבצע 3 ב – 100. זה היה תחילתו של סיוט. בלתי אפשרי למצוא את המידה או את הגזרה הרצויות והמוכרים התווכחו ביניהם איזה חולצות כלולות במבצע ואיזה לא. בתור לקופה עמדנו רבע שעה. לקופאי היו מלא כוונות טובות אבל קצב (או יכולות) של צב. כשהגיע תורנו נחלצה לעזרתנו קופאית מיומנת יותר שפצחה במסע שכנועים אינטנסיבי להצטרף למועדון.

זה אומנם עולה לך עכשיו אבל את כבר מקבלת 10% הנחה שזה אומר שאת יכולה לקחת עוד פריט. "אבל אין לי מה לקחת פה". תמצאי משהו, זה ממש כדאי. כי בחודש הבא את מקבלת 100 ש"ח מתנה לקניות. "אבל אין לי מה לקנות אצלכם!" גם ביומולדת תקבלי הנחה וכפל מבצעים. בשלב הזה הבת שלי התחילה לאבד את הסבלנות. איך לא?! ואמא שלי שמאוד אוהבת מבצעים והבטיחה להזכיר לי בחודש הבא על ההטבה כי אולי אני אצטרך משהו – גם לחצה בכיוון. בין הפטיש לסדן. השתכנעתי. רק לעוף משם כבר.

אז החודש שוב הלכתי לחנות של פוקס. הפעם בדיזינגוף סנטר. כי הרי יש לי 100 ש"ח לקניות. ושוב – היכה בי העומס הויזואלי בעיניים. קולקציה מקושקשת, עמוסה ומשעממת. ועכשיו אני כבר יודעת שהאיכות של החולצות שלהם ממש גרועה. הן מתפוררות בכביסה והתפרים שלהן מתחילים ללכת באלכסון. קניתי עוד שתי חולצות כפתורים משעממות ומכנס טרנינג ירוק מתוק לבת שלי, הנחמה היחידה.

כשהגעתי הביתה חיכתה לי מעטפה ענקית מפוקס עם חוברת של קולקציית הקיץ. ביגוד + בית. הקפיטליזם בעקבותי.

You can run, but you cannot hide.

השורה התחתונה:

Failed – קולקציה, תצוגה, איכות, שירות בגן העיר

Exceeded – שירות בדיזינגוף סנטר, בר רפאלי