Olla is an Unglazed Pot

מה העניין עם הלבשה תחתונה? תכלס, אף אחד לא רואה את זה. וגם אם כן אז לשנייה בדיוק. זה רק צריך להיות נעים לגוף, נוח ומפרגן לבגדים שלובשים מעל. נראה לי שאני לא היחידה בישראל שחושבת ככה. עובדה, אין כמעט חנויות לנג'רי בארץ. ובטח לא כמו החנויות שרואים בחול. אפילו ויקטוריה סיקרט שנחשבת רשת המונית למדי עדיין לא התמקמה כאן. אז מה כן? אינטימה? יש שם יותר פיג'מות וטרנינגים מאשר הלבשה תחתונה. דלתא? אני מתביישת בכלל להזכיר את השם הזה. אבל אם כבר מדברות על דלתא, ראיתן את הקמפיין האחרון שלהם בכיכובה של נינט?

נינט דלתא

אני ברגשות מעורבים סביב צילומים להלבשה תחתונה. עירום נשי כמעט תמיד לא מצולם באופן שמצליח לתקשר בנעימות עם המגדר המקומר. מעבר לעובדה שהנשים נדרשות לספק פוזות מפתות, חתוליות ונמרחות, הן תמיד רזות באופן בלתי סביר. רק מספר זעום ביותר של נשים על פני כדור הארץ בטווח הגילאים 14 עד 16 יכולות להזדהות איתן. מה זה מוכר לנו? בעיקר תסכולים, תסבוכים ודיאטות. חונכתי בלימודי מגדר באוניברסיטה לפסול מיידית צילומי אופנה. גם כשנראה לנו שהכל תמים יש מסר סמוי שממשטר אותנו. הנה, למשל הקמפיין של דלתא. נינט דווקא לא בחורה דקיקה, היא לא מתפשטת ואפילו לא מסכימה שיעשו לה פוטושופ, שזה משמח ביותר, אבל לא ויתרו לה על הפוזה על הכסא עם פישוק בין הרגליים. אתן יודעות, אי אפשר לצאת מזה. או שאת בתולה או שאת זונה, גם אם את כאילו לובשת פיג'מה של מיקי מאוס.

נינט דלתא 2

בחרתי באנטגוניזם מוחלט. אין לי צורך בחזיות. ותחתונים אני קונה רק כשחייבת. יש תקופות שגם עליהם אני מוותרת.

הבלוגרית האהובה עלי כותבת בכל יום שישי פוסט על הלבשה תחתונה שנקרא: Friday Lingery Lust. והיא קיבלה ממני ריג'קטים אוטומטיים. פשוט מחקתי את ההודעה על הפוסט השבועי בלי לפתוח אותה אפילו. שלא אראה בטעות גופה ערומה מרוחה על ספת עור.

lascivious_0254b_kitty_black

ואז, שבוע לפני היומולדת שלי, בעודי מגבשת רשימת חנויות שאני רוצה לבקר בהן במסגרת החגיגות פתחתי בדחף לא ברור את הפוסט השבועי שלה ומשהו קרה לי. פתאום ראיתי הלבשה תחתונה יצירתית, מעניינת. מצאתי את עצמי פוסחת בקלילות על הביקורת החברתית-מגדרית ומתרגשת מהאפשרויות הבלתי מוגבלות של עולם ההלבשה התחתונה. בעיקר מהעובדה שמתחת לג'ינס ולטישרט אפשר להתחפש לכל מיני נשים שהייתי רוצה להיות או שהן בעצם אני אבל לא כולם צריכים לדעת את זה.

fraulein kink

יומיים אחרי, אחת הקוראות של הבלוג שלי המליצה לי לבקר באולה שבכיכר מסריק. הייתי ספקנית. אני מודה. אבל אז מישהי אחרת כתבה לי בפייסבוק שלא להכיר את אולה זה חור גדול בהשכלה הפשניסטית. צירוף המקרים הקוסמי שיכנע אותי. רק חיכיתי לרגע המתאים. כמו למשל הלילה הראשון בלי התינוקת. רק אני ובנזוגי. הזדמנות מעולה להתחפש למשהי שאני כבר כמעט ולא. מישהי הפוכה מאמא/מכבסת/מבשלת/מניקה/עייפה.

store

לאולה הגעתי עם הבת שלי כמובן אבל המוכרת מיד לקחת אותה לידיים כדי שאתפנה למדוד את ערימות התחתונים והבייבי-דולז הפרובוקטיביים שהיא אספה עבורי. המוכרת הזאת היא בדיוק מה שהייתי צריכה כדי להפוך את החוויה למושלמת. היא מלאת שמחת חיים ואנרגיות עליזות שלוקחת את כל העניין בקלילות הראויה לו. בלי הרבה מילים היא הבינה שבאתי להתחפש ושזה בעצם מאורע משעשע.

קירות התצוגה הם קימורים יפים של עץ שמתכתבים עם קימורי הגוף הנשי אבל מאחורי הקופה מוקרן על הקיר סרטון שמציג את הדגמים בחנות ומככבות בו, איך לא, נשים שדופות ביותר. הצלחתי להתעלם מהן ולהשקיט את דעתי כי הדגמים עצמם מעניינים יותר.

תאי הלבשה

אגף המדידות (שימו לב – אגף. לא תאי הלבשה בלבד אלא חצי חנות חבויה מאחורי קיר) הוא מרחב אינטימי שבו שטיח גדול, נעים למגע רגליים ומראה ענקית עם מספר תאים מרווחים. שיא הפרטיות, שיא הנוחות, שיא התענוג.

מדדתי בכיף מלא גזרות בכל מיני צבעים ובחרתי בייבי דול מנומר. באולה מוכרים שני מותגים: Hope הברזילאי, ו princess Tam-Tam הפריזאי. הדגם שבחרתי הוא של ג'יזל בונדשן, דוגמנית הבית של הופ. נכון, היא רזה מאוד. לא פלא שהייתי צריכה מידה L. אבל הבד שלו כל כך נעים והגזרה כל כך מחמיאה שיכולתי לדמיין את עצמי מדגמנת הלבשה תחתונה בטיים סקוואר. פעם ראשונה בחיי שאני קונה בייבי דול ופעם ראשונה שמשהו מנומר נכנס לי לארון. התחפשתי עד הסוף.

אני מתחילה לפגוש פמיניזם אחר. משוחרר. מאפשר. כזה שחוגג את הנשיות במרחבים אינטימיים שלנו עם עצמנו. אם את בעניין של לעשות משהו בשביל עצמך בלי לדפוק חשבון תבקרי באולה ותמצאי שם אותך, כנראה בוריאציה קצת אחרת.

השורה התחתונה:

Exceeded – קונספט, תצוגה, חדר הלבשה, שירות

Failed – המחירים כואבים בכיס. אבל – יש סלסלת מציאות

Samsara

נאלמתי. והנה אני שבה. הכי זמין יהיה להאשים את הבת שלי. אבל כנראה שהיא באמת הסיבה. הפוסט האחרון נכתב בימים הראשונים שלה בגן, בעיצומו של תהליך קליטה כושל שהעניק לה וירוס בטן אכזרי שהפך אותה לסמרטוט לשבועיים. אחרי ההחלמה הגננת הציעה שנחכה עד אחרי החגים לקליטה מחודשת אבל לא הרפתה ממני התחושה שזאת טעות ושהגן בעצם לא טוב לה. הוחלט להעביר אותה למטפלת עם עוד שני תינוקות. ואז התחילה קליטה מורכבת מזן אחר.

במשך שלושה שבועות הילדה לא הפסיקה ליילל ולקטר והדבר היחיד שהיא היתה מוכנה לעשות זה לשבת בתוך אוטו אדום שזכה על ידי לכינוי "המוסטנג" ועל ידה  פשוט נקרא "אן-אן". המחשבה עליה יושבת שעות באוטו ובוכה היתה כל כך עצובה שהייתי מוכרחה להמציא לעצמי איזה סיפור שהבת שלי היא כנראה גלגול של תלמה או של לואיז ושאולי המטפלת היתה אחד השוטרים.

"השוטרת" איבדה תקווה והיתה מוכנה לוותר עליה ועל 3,000 השקלים מזומן שהיא מקבלת. מדובר במקרה קיצוני שהיא בחיים לא נתקלה בו. לקחתי את זה קשה מאוד.  חברה שלי, היוגית, החליטה שהיא גוררת אותי לבילוי משכך כאבים. תחנה ראשונה היתה "ליזלוטה" שם ישבנו וקיטרנו על מצבנו הכלכלי העגום ואיך כוס קפה הפכה להיות פריבילגיה לרגעים מיוחדים בלבד. תחנה שנייה היתה שוק העתיקות ויד שניה בכיכר דיזינגוף. בעיקרון, אני לא מתקרבת לחנויות ושווקים שיש להם ריח של נפטלין או קרדית האבק. הפעם היחידה בחיי שנכנסתי לחנות יד שנייה היתה בגרמניה בשנת 1996. לחץ חברתי, כל המשלחת התלהבה מהעניין אז גם אני.

באותו יום שישי הייתי במצב סמרטוט והכיכר ממש קרובה לבית שלי. אז נגררתי. היוגית רצתה לקנות שרשרת רוחנית אבל היא היתה קצת יקרה אז עצרנו בבוטקה של מפעל הפיס והתחלנו לגרד. אני כמובן לא הרווחתי כלום. אני אף פעם לא מרויחה. ובכלל – כל פעם שאני שומעת את אראלה מתחילה לדבר ברדיו אני מכבה אותו. היא מרגיזה אותי. כבר 15 שנה יש לבנזוג שלי מנוי למפעל הפיס והיא מעולם לא התקשרה אלינו. חברה שלי דווקא הרוויחה סכום זעום ובכסף שהיא קיבלה היא ביקשה עוד כרטיס ועוד אחד עד שכל הכסף שבו זכתה חזר למקום שממנו הוא הגיע. זאת רוחניות. יאללה הימורים.

סיכמנו שהיה לנו אחלה בילוי של עניות לצהרי שישי והתחלנו לזחול החוצה מהשוק. או אז נפלה עיני על תיק קלאצ' כחול ומלוכלך שגרם לי להתרגשות.

המוכרת רצתה 120 ש"ח אבל היה לי רק שטר של מאה. באמת שהתכוונתי להשאיר אותו שם אבל היא התעקשה שאקח במאה. כוחה של האדישות. ובכן – מדובר בתיק גוצ'י מקורי מעור, כולל מספר סידורי, שבהק אחרי שנגבתי אותו במטלית לחה. שווה ערך בסביבות 900 ש"ח.

מזל של מתחילות. כנראה שאעבור בשוק הזה, על הדרך, עוד כמה פעמים בעתיד. אומנם צריך לנבור הרבה, כמעט בלתי אפשרי להתמקח על מחירים והאווירה היא של שוק ישראלי אבל זה כנראה הסיכוי היחיד שלי לזכות.

השבוע הבת שלי למדה לעמוד ולפני יומיים היא יצאה בעצמה מהאוטו והתחילה לזחול ולשחק אצל השוטרת. היום היא אמרה שהיא מותק של ילדה, שווה 3000 ש"ח בחודש. לפחות.

השורה התחתונה:

Exceeded – מציאות רבות

Failed – חלק מהמוכרים יודעים בדיוק מה יש להם בידיים ומתמחרים בהתאם, יש הרבה זבל, אוירת שוק ממש לא פריזאי

Revolving

9:45. יצאתי מהגן לפני חמש דקות אז נותרו עוד 40. אם יקרה נס והיא תירדם אז יש עוד שעה. שבוע שעבר כשנפרדתי ממנה בפעם הראשונה קניתי סכינים וחשבתי לעצמי מה פרויד היה אומר על זה. הדקות עברו לאט לאט לאט ומצאתי את עצמי כמו מטומטמת מסתכלת על השעון כל 28 שניות. מיליון מחשבות מתרוצצות לי בראש. זה לא טבעי הניתוק הזה. או שבעצם הוא הכי טבעי. הרי הורות זה תהליך של פרידה. ויש ימים שהנפרדות הזו כל כך ברורה לי. והיא מרגשת. אבל אולי אני גורמת לה להתרחש מוקדם מידי. בעצם אני אגואיסטית. כי אני רוצה לחזור לחיים של מבוגרים. ללכת לעבוד. לא לבשל צהריים. להתעסק בפוליטיקות של אנשים גדולים. אז אני דוחפת את הכל מהר. ואז אני אומרת לגננות בגן שאני רוצה הכל לאט ושיש לי את כל הזמן שבעולם לתהליך פרידה רגוע שלא ישאיר טראומות ופחדים עמוקים בלב שלה. החוט ברזל הזה שמצאתי בחול, אם לא הייתי מרימה אותו אף אחד לא היה שם לב אליו. גם אף אחד לא היה שם לב שיש דבור מת בפינה. הבת שלי בטוח היתה אוכלת אותו. הוא נראה לה טעים כמו כל דבר אחר בעולם. אף אחד לא ידאג לה כמוני. הגוזל שלי עוזבת את הקן. קלישאות לעוסות. אולי אם היא היתה מגיעה אלי יותר מהר. אם לא הייתי מחכה לה 4 שנים, אז היה לי יותר קל לשחרר. אני מסתובב עם גוש דמעות בגרון כבר עשרה ימים. ולא בוכה. מאז שההורמונים של הלידה ניקו את עצמם מהגוף שלי חזרתי לא לבכות. שומרת את כל הדמעות להריון הבא. כן, אני כבר חושבת על ההריון הבא כי תכלס הם מסיימים להיות תינוקות ממש מהר. שנה זה כלום זמן. אפילו שזאת היתה השנה הארוכה ביותר בחיי. להליכה ברחוב יש פתאום קצב שונה ומשמעות שונה כשמחכים לחבק מישהו שאוהבים. ועוד יותר מוזר זה ללכת ברחוב בוגרשוב.

יש משהו אחר ברחוב הזה שאין באף מקום בעיר. אני לא מוצאת מילים להסביר את זה אבל מי שמחובר לתל אביב יודע בדיוק למה אני מתכוונת. והחנויות בבוגרשוב זאת הרפתקה שאני קצת חוששת להיכנס אליה. היפסטריות. "אופנת רחוב". מעולם לא השתייכתי לאף אחד מהשניים. ועכשיו כבר מאוחר מידי. אני לא בגיל. אבל אתמול נכנסתי לחנות בדיוק כזאת שקוראים לה רבולבר. פרויד היה עושה מזה מטעמים. My baby shot me down.

בחלון הראווה שלושה טייפ-רקורדרים מסיביים רטרו-אורבן-שיק. something. something. ומאחריהם תלויים הרבה ג'ינסים של Cheap Monday. מאז שביקרתי בחנות הפופ-אפ של בל אנד סו התאהבתי לגמרי במותג הזה והתחלתי קצת לחקור אודותיו. כך הגעתי לשמוע על רבולבר. הם למעשה היבואן הבלעדי של המותג בארץ ובל אנד סו קונות מהם את הג'ינסים שהן מוכרות. זאת הסיבה העיקרית לבקר בבוגרשוב.

חוצמזה. החנות גדולה ורחבה, מעוצבת בהתאם לקונספט עם תאי הלבשה שממשיכים את הקו. ותמצאו שם יותר מבגדי גברים ונשים. גם תכשיטים, תיקים, בובות לחובבי הז'אנר ואפילו מצלמות פולרואיד ופילם מעוצבות למשעי. הכי חזרה לעתיד שהרגשתי כבר הרבה זמן.

המוכרת היתה בהלם רגעי כשאמרתי לה שיש לי 4 דקות ושלושים ושש שניות עד שאני אוספת את הבת שלי. היא חשבה שאני בגילה לכל היותר. 26.  יש מצב שאפילו זה מעלה את הגיל הממוצע של הלקוחות בחנות. ואףעלפיכן. אני מפצירה בכל מי שהיה לו בגיל ההתבגרות טייפרקורדר דאבל קסט ומתחשק לו ג'ינס וחולצה ליומיום שהיא קצת פחות מיינסטרים – לכו לבקר ברבולבר. המחירים מעולים והדגמים מדהימים.

קניתי סריג בצבע זית שעלה 99 ש"ח אחרי 70% הנחה. תמצאו שם הרבה פריטים בהנחות. ליד הקופה ראיתי שהחנות הוכתרה על ידי טיים אאוט כחנות אופנת הרחוב הטובה ביותר.  בינתיים אין לי למה להשוות אבל יש מצב שעכשיו אהפוך לדיירת קבע ברחוב בוגרשוב ובזמן שיש לי להרוג אסרוק את כל החנויות מהים ועד דיזינגוף. הכל כדי לשמור על שפיות וארשת פנים הכי נונשלנטית שאני יכולה. ואולי גם כדי לעצור את הזמן.

The sweater I got. Getting ready for the fall

השורה התחתונה:

Exceeded – שירות, מחירים, קונספט, קולקציה