Successful Living

גיסתי ילדה השבוע את ילדה הרביעי. היא משהו מיוחד. אני רואה בה את התגלמות הקלילות והאדישות. אולי זה מה שצריך כדי להביא הרבה ילדים לעולם. כשבאתי לבקר אותה ראיתי שמונח על השולחן בסלון הספר של יעקב בורק "מדוע טייסי קמיקזה חובשים  קסדות?". כששאלתי איך הספר היא בחרה לספר לי על הפרק שעוסק באושר. בהתבסס על הרבה מחקרים מערביים הוא טוען שעקומת העושר לא תואמת את עקומת האושר (וואלה?!) ושהאושר מופיע כאשר הדברים קורים מאליהם. לא שיכנע אותי לקרוא את הספר. כמתרגלת אשטנגה יוגה כבר למעלה מעשור אני מכירה בכל רמח איברי את האושר שטמון בזרימה. אבל דווקא בתקופה האחרונה עולות אצלי הרבה שאלות סביב העניין וגם לא מעט ספקות. מאז שהבת שלי נולדה החיים שלי הם זרימה רצופה, ספונטנית וחסרת סדר. היא משתנה מידי יום, אי אפשר לצפות אותה, אין סדר יום קבוע. וגם אני משתנה. ומסתבר שאני ממש לא טובה בשינויים. שכל עניין הזרימה הכפויה הזו שנחתה עלי לא לגמרי מסב לי אושר. אני מרובעת, מקובעת והרגלים מקנים לי הרבה ביטחון ולכן גם סוג של אושר. כך למשל העובדה שרזיתי בטירוף מכניסה אותי לסרטים.

בתקופת הצבא עשיתי הכל כדי לרזות. הייתי תמיד רזה גם ככה. אבל רציתי עוד. רציתי להצליח להיכנס לג'ינס דיזל ושהוא יראה עלי טוב. האמנתי להם שדיזל יקנה לי חיים של הצלחה. או שאם תהיה לי אלפייה לרכוש אותם זה בטוח אומר שאני מוצלחת. במקום לקנות דיזל קניתי טיפול פסיכולוגי שהיה יכול לקנות לי חנות שלמה. ועכשיו, אחרי הלידה, הקילוגרמים פשוט נשרו מאליהם ואני מרגישה שאין לי שום קשר לגוף הזה שלי, שהוא עושה מה שמתחשק לו ושאני לא יודעת איך המסע הזה איתו יגמר. אני אשמין בחזרה? אני ארזה עוד? כל הג'ינסים שלי כבר גדולים עלי אבל נמנעתי מלקנות ג'ינס חדש כי אולי הוא יהיה טוב רק ליום אחד. ממש לא לחיות את הרגע. עד אתמול. קמתי בבוקר והחלטתי שאני זורמת. אני אפילו אלך להסתובב בקניון. דבר שנשבעתי לעצמי שלעולם לא אעשה עם הבת שלי, אבל זורמת. אז נסענו לקניון רמת אביב, הקניון הכי נסבל שאני מכירה. מדדתי כמה ג'ינסים בחנות ברנדי'ס (מבית היוצר של אין 7) ומכיוון שהבת שלי בדיוק נרדמה החלטתי שזו הזדמנות מעולה למדוד עוד בחנויות אחרות. ממול ניצבה החנות של דיזל אז נכנסתי. האמת, הציפיות היו נמוכות. אחרי שנים של אכזבות מהג'ינסים שלהם לא חשבתי שאמצא משהו שיראה עלי טוב.

אין ניחוח איטלקי בחנות. בכלל, לחנויות בקניון לא יכול להיות יותר מידי אופי. הן תמיד הרבה יותר משעממות מחנויות רחוב. אבל היא גם מעוצבת מבולגן, תצוגת הבגדים מבולגנת. ואולי, ברוח הפוסט הזה, סדר זה לא משהו כל כך טוב. למרות שג'ינס של דיזל מעולם לא קניתי, את שאר פרטי האופנה שלהם אני מאוד אוהבת. יש לי כמה חולצות שלהם, שעון, תיק, ג'קט. אבל הפעם החלטתי לגשת רק לאזור הג'ינסים ולהיות ממוקדת מטרה. השירות היה מעולה. טל המוכר החתיך (במלרע) התייצב לעזור לי ולא התייאש עד שנמצא השידוך המושלם. האמת, בלי שירות מצוין לא הייתי מוצאת את עצמי בחיים. אין שום דרך הגיונית להבין איזה גזרות יש ואיזה צבעים בכל גזרה. האזור של חדרי ההלבשה רחב ידיים אבל תאי ההלבשה עצמם מזעזעים. הם שחורים ומאיימים, אין מראות בתאים ואין אפילו שרפרף להניח עליו את הבגדים. כששאלתי את הצוות למה אין מראות בתאים הם אמרו לי "כדי שגם אנחנו נהנה". סיבה גרועה. תשובה לא מצחיקה. בדיוק בגלל זה צריך מראות בתאים. איכשהו יצא שהג'ינס שבחרתי גם היה הכי זול. רק 700 ש"ח. כל השאר היו עם ארבע ספרות.

קניתי את הדיזל הראשון שלי. אז מה?! האם זה אומר שאני מוצלחת או מאושרת? היום כן.

השורה התחתונה:

Failed  – חלון הראווה, תצוגת בגדים, עיצוב חנות

Exceeded – שירות, מבחר