Sly As a Fox

 מועדוני לקוחות זאת קונספירציה קפיטליסטית משעבדת. הם תמיד מצליחים לשכנע אותי לא רק להצטרף אלא גם לשלם על זה. פחות מפריע לי כשמדובר בחנויות מעצבים שמבקשות למלא גלויה ומעדכנות אותי פעמיים בשנה במייל מעוצב להפליא על מכירות מיוחדות. אבל הרשתות הגדולות נותנות גם כרטיסי פלסטיק שמפוצצים את הארנק וגם מלא פלסטיקים קטנים למחזיק מפתחות; אחד למבצע של החודש הבא. אחד ליומולדת. אחד לבנזוג שלך ואחד לאמא שלך. הן שולחות לי סמסים כל יומיים. אצלן יש יום-יום חג. בזכותן אני לומדת מתי יום המשפחה. יום האב. חג פורים ויום שישי. והכי גרוע זה שאני אשכרה נופלת בפח המבצעים ובאה לקבל את ההטבות למרות שממש אין לי מה לחפש בחנויות האלה. מועדון הלקוחות הא-ח-ר-ו-ן שחשבתי שאהיה בו חברה זה המועדון של פוקס.

פעם, ממש מזמן, הקונספט של פוקס היה מדויק. טישרטים במגוון צבעים, מסודרים על המדפים לפי גזרות ולפי מידות. והאיכות היתה מעולה. עד היום יש לי את הגופיות  הלבנות שקניתי אצלם לצבא עם השם שלי על הצוארון כי לכולן היו אותן גופיות. איפשהו במהלך השנים הם הפכו להיות מפלצת מרובת זרועות שמנסה לייצר "קולקציה" שלמה. והרי למה שהם עושים לא באמת אפשר לקרוא קולקציה כי אין שום קו עיצובי ולא הושקעה מחשבה על ארון הבגדים של הלקוח/ה הפוטנציאליים ומה הם באמת צריכים. כשהשיא הוא פתיחה של חנויות מוצרים לבית. זה כמו מסעדה סינית-איטלקית. ולא אוסיף.

אני יודעת שבזמן האחרון יש לי נטייה להאשים את הבת שלי בהרבה דברים. גם הפעם בגללה נכנסתי לחנות של פוקס בגן העיר. היא קיבלה בגדים גדולים מידי או ורודים מידי, אני כבר לא זוכרת, ורציתי זיכוי. מסתבר שהבגדים נקנו עם נקודות של מועדון לקוחות ולכן אם אני לוקחת זיכוי זה יוצא לי רק על שליש מהמחיר אז כבר עדיף לי לקחת בגדים במקום. אנחת ייאוש עלתה ממני בלי שליטה. בלית ברירה החלטתי לקחת 3 חולצות עם כפתורים שאני צריכה בשביל להניק במבצע 3 ב – 100. זה היה תחילתו של סיוט. בלתי אפשרי למצוא את המידה או את הגזרה הרצויות והמוכרים התווכחו ביניהם איזה חולצות כלולות במבצע ואיזה לא. בתור לקופה עמדנו רבע שעה. לקופאי היו מלא כוונות טובות אבל קצב (או יכולות) של צב. כשהגיע תורנו נחלצה לעזרתנו קופאית מיומנת יותר שפצחה במסע שכנועים אינטנסיבי להצטרף למועדון.

זה אומנם עולה לך עכשיו אבל את כבר מקבלת 10% הנחה שזה אומר שאת יכולה לקחת עוד פריט. "אבל אין לי מה לקחת פה". תמצאי משהו, זה ממש כדאי. כי בחודש הבא את מקבלת 100 ש"ח מתנה לקניות. "אבל אין לי מה לקנות אצלכם!" גם ביומולדת תקבלי הנחה וכפל מבצעים. בשלב הזה הבת שלי התחילה לאבד את הסבלנות. איך לא?! ואמא שלי שמאוד אוהבת מבצעים והבטיחה להזכיר לי בחודש הבא על ההטבה כי אולי אני אצטרך משהו – גם לחצה בכיוון. בין הפטיש לסדן. השתכנעתי. רק לעוף משם כבר.

אז החודש שוב הלכתי לחנות של פוקס. הפעם בדיזינגוף סנטר. כי הרי יש לי 100 ש"ח לקניות. ושוב – היכה בי העומס הויזואלי בעיניים. קולקציה מקושקשת, עמוסה ומשעממת. ועכשיו אני כבר יודעת שהאיכות של החולצות שלהם ממש גרועה. הן מתפוררות בכביסה והתפרים שלהן מתחילים ללכת באלכסון. קניתי עוד שתי חולצות כפתורים משעממות ומכנס טרנינג ירוק מתוק לבת שלי, הנחמה היחידה.

כשהגעתי הביתה חיכתה לי מעטפה ענקית מפוקס עם חוברת של קולקציית הקיץ. ביגוד + בית. הקפיטליזם בעקבותי.

You can run, but you cannot hide.

השורה התחתונה:

Failed – קולקציה, תצוגה, איכות, שירות בגן העיר

Exceeded – שירות בדיזינגוף סנטר, בר רפאלי

Are We Truly United?

הפוסט הזה הולך להיות משמים. בלי תמונות, בלי צבעים ונטול השראה. כמו החוויה שלי בחנות של בנטון בדיזינגוף סנטר. למה נכנסתי? כי הרשימה אותי החנות הענקית על הרחוב. היא מזכירה לי חנויות בחו"ל. כי אני אוהבת את הפסים הצבעוניים שמעטרים את הכניסה לחנות וקיוויתי למצוא צבעוניות גם בפנים. ואולי כי יש לי חסך גדול מהילדות.

גדלתי בחיפה, על רכס הכרמל, בין ילדים המכונים "כרמליסטים" שזה בעצם כמו "צפונים". בימי השיא הקודמים של בנטון, שנות ה – 90, למדתי בבית ספר פרטי ולכל הילדים המקובלים היו בגדים של בנטון. לא מהארץ. מחו"ל. שההורים קנו להם בחופשות באירופה, בקלאב מד או משהו כזה. ואני – לא נסעתי לחו"ל כל שנה עם ההורים וגם הקפידו לא לקנות לי מותגים. הייתי מקבלת שקים של בגדים יד שנייה מבני-הדודים שלי בארה"ב. אבל גם להם לא קנו בנטון. אז הנה עוד סיבה להרגיש שונה. וכך קרה שחלק נכבד מהזהות שלי גובש כפועל יוצא של ילדות ללא בנטון.

אני זוכרת כל כך טוב את הפעם הראשונה שקניתי לעצמי פריט של בנטון. בגיל 16 כבר היה לי קצת כסף משיעורים פרטיים אז יכולתי לבחור בעצמי באיזה מותגים להשקיע. קניתי במשביר לצרכן שמלת כתפיות מכותנה כחולה שלא יכולתי ללבוש אותה מרוב שהיא הייתה קדושה בעיניי. עד היום יש לי אותה בארון.

אז ברגע זה של כנות ופתיחות אני מודה שהכניסה לחנות בנטון היא תוצר של דחף קמאי להיות "כמו כולם".

מזל שחלון הראווה שלהם כל כך גרוע כי זה הפחית אצלי את הציפיות הגבוהות. שלט ענק של מכירת סוף עונה ומאחריו הבובות ערומות בערימה. הקונוטציה מזעזעת. אבל מעבר לזה, מה גרם לאחראים לחשוב שדווקא בסוף-עונה לא צריך להציג קולקציה בחלון הראווה? הם הרי חדשים בארץ. הם ממוקמים בקניון שיש בו רשתות חזקות מאוד של בגדי בייסיק כמו קסטרו, זארה ומנגו (שעל מכירת סופהעונה המעולה שלהם בפוסט אחר) שגם הן סוגרות עונה. איך בדיוק הם חושבים לגרום לאנשים לרצות להיכנס לחנות? על סמך כשלונות העבר שלהם?! חנות צריכה המון בטחון עצמי וקהל מאוד נאמן כדי להעיז להפשיט ככה את חלון הראווה שלה. אבל האמת היא ששום דבר בקולקציה שלהם לא יותר מידי מרשים בשביל להיות בחלון. שעמום. באגף התינוקות דווקא יש בגדים מתוקים בטירוף אבל רבע שעה הסתובבתי בחנות ואף אחד לא ניגש אלי להציע עזרה, הם אפילו לא הסתובבו בקרבתי.

לא קניתי כלום אבל כנראה זה התיקון שהייתי צריכה.

השורה התחתונה:

Failed – חלון הראווה, עיצוב החנות, הקולקציה, השירות

The true GAP

מה לי ולחנות גאפ בקניון עזריאלי?!

עזריאלי זה הקניון הכי נורא שאני מכירה, הוא תמיד רועש מידי והמוני מידי. אני אעשה הכל כדי לא לעבור שם אפילו במקרה. וגאפ זה מותג  שנתפס בעיניי כמשעמם, בנאלי ויקר. פעם בכמה שנים אני קופצת לאלנבי, מחטטת בין הערמות ומוצאת בעודפי יצוא של גאפ גופיות בייסיק ב 10 שקלים ואז אין מאושרת ממני.

 בין המתנות שקיבלנו להולדת ביתי היו כמה פריטים של גאפ. שניים היו נפלאים אבל אחד היה גדול מידי ואחד ורוד מידי. תבינו, אני פשוט לא יכולה לראות את הצבע הזה יותר! אני לא מרגישה צורך לתייג את הבת שלי כאישה כבר מגיל אפס וממש לא אכפת לי שיתבלבלו ויחשבו שהיא בן.

פער מוזיקלי

אז ככה מצאתי את עצמי באמצע השבוע מפלסת את דרכי בין אלפי חיילים ברעש הנורא של הקניון ונפלטת לתוך חנות רועשת עוד יותר. עשרות מחקרים נעשו על הקשר בין מוזיקה בחנויות להיקפי המכירות ועל החשיבות של התאמת המוזיקה לקהל היעד אבל משום מה בודדות החנויות בארץ שמקדישות לעניין מחשבה. הייתי מצפה שדווקא בחנות של רשת בינלאומית ענקית ידעו שבמחלקות שונות כדאי לשים מוזיקה שונה ושאין שום סיבה שאמהות עם תינוקות יהנו לקנות כשברקע מוזיקת דאנס צווחת.

פער כלכלי

מנהלת מחלקת תינוקות פתחה את אחת הקופסאות ואמרה בטון מזלזל: "זה מלפני תשע עונות. קנו את זה בחנות עודפים שלנו. אי אפשר להחליף אצלנו." בינינו, זאת שטות, הרי זו אותה חברה, תבדקי במחשב כמה שילמו על זה,  וגם אם זה שני שקל תני זיכוי. הרבה יותר קל לרשת לנייד מלאי בין הסניפים שלה מאשר ללקוחות לנייד את עצמם לצומת בילו. אבל ככה זה שירות לקוחות בישראל. אז מיד ויתרתי וביקשתי עזרה למצוא משהו חם לתינוקת.

פער מגדרי

מאוד קל להתמצא במחלקת תינוקות. הצד הימני נשלט על ידי גווני הוורוד השונים עם כמה נגיעות סגולות ואדומות. הצד השמאלי קיבל את כל השאר; חומים, אפורים, כחולים וירוקים שבעיניי הם הצבעים היותר יפים כשמדובר באופנה. נחשו לאן המוכרת לקחה אותי? לצד שבו אין שום דבר חם ללבוש. וזה מה שהכי הדהים אותי. כל הסוודרים שלהן או קצרים בבטן או פתוחים בחזה. המתקתקות הקיטשית באה על חשבון הפרקטיות והנוחות. למה תינוקות בנות יומן נועדו לקפוא מקור?! ברגע שהבעתי התעניינות קלה בצד השמאלי נטשה אותי המוכרת והשאירה אותי להתלבטויות קשות בין שלל האוצרות שמצאתי שם.

קניתי חרמונית מתוקה להפליא בצבע חום עם אוזניים חמודות על הכובע וסוודר אפור עבה עם כובע מחמם שהיא לא מפסיקה לקבל עליהם מחמאות. ליד הקופה הגנבתי לעצמי גופיה בייסיק שחורה כפיצוי על החוויה המורכבת ומזל שככל שהרעש יותר גדול ככה הבת שלי ישנה יותר עמוק.

האוצר שמצאתי אצל הבנים

 השורה התחתונה:

Failed – עיצוב חנות וחלון ראווה, שירות, אוירה, אפליה מגדרית

Exceeded – קולקציית תינוקות כייפית ומיוחדת המהווה אלטרנטיבה מצוינת לקיים בשוק מבחינת עיצוב ומבחינת איכות