Closed-Ended Question

זהו. בחיים לא תמצאו אותי שוב במרכז הערכה לצורך קבלה לעבודה. גם אם זו תהיה משרת חלומותיי. (מהי משרת חלומותיי, לעזאזל?!) לפני 11 שנים הייתה הפעם הראשונה שלי במרכז הערכה. חשבתי שאני רוצה להיות דיילת אויר ולטוס בכל העולם אז ניסיתי להתקבל לאל-על. גם ככה הייתי מלצרית באותם ימים אז לפחות שיצא לי מזה משהו. עד ששמעתי את כל הבנות בחדר אומרות שזה חלום חייהן. שליחות אדירה. ומגלגלות עיניים לבוחנים. לא יכולתי שלא להביט עליהן בזלזול ולהשתתק. אותו דבר בדיוק קרה לי השבוע.

כל המבחנים האלה כל כך מטופשים וחסרי תועלת בעיניי. את אמורה להראות לבוחנים שאת מנהיגה אמיתית כי את מובילה קבוצה של 4 נשים שלא פגשת מעולם לבנות מגדל מקשים וסיכות. אתם מבינים, ככה בוחנים מנהיגות בישראל. כמה את נחושה להנהיג קבוצה לבנות מגדל עקום וחסר ערך. אני אישית לא מוכנה להניד עפעף בשביל זה. בזבוז זמן. על כל שאלה מפגרת עניתי בשאלה או בבדיחה. אז אמרו לי שאני מתחכמת.

בניגוד אלי, אם אמריקן איגל היתה נגשת למרכז הערכה היא היתה עוברת בגדול. נכנסתי לחנות בדיזינגוף סנטר כי בחודשים האחרונים השקיות שלהם הציפו את העיר והייתי חייבת לבדוק מה הסיפור. השלטים בחלון הראווה אמרו שיש עד 70% הנחה והחום הגדול מחייב מכנסיים קצרים וגופיות. מצאתי את מבוקשי בלי בעיה בכלל.

4 (תחתונים מתוקים) ב – 100. ג'ינס קצר, מכנס ירוק קצר ושתי גופיות ב – 200 ש"ח.

החנות של אמריקן איגל היא הילדה הטובה בשכונה. הכל בסדר אצלה. כל כך בסדר שזה משעמם. כמו שאין שום חידוש בקולקציה שלהם גם החנות סטנדרטית לחלוטין. עליה אי אפשר להגיד שהיא מתחכמת. הבגדים מסודרים יפה על המדפים ועל הקולבים. ניתן בקלות למצוא את הצבע ואת המידה שאת צריכה. השירות קורקטי ויעיל. התאים רחבים, מוארים ומצוידים במראות. והקולקציה עמוסה בבגדי בייסיק. כאלה שתמיד צריך מהם עוד. טוב שיש מיינסטרים כמו אמריקן איגל. רק שלא ישתלטו לנו על המדינה. או לפחות לא על תל אביב.

השורה התחתונה:

Failed – מקוריות, עניין

Exceeded – שירות

Are We Truly United?

הפוסט הזה הולך להיות משמים. בלי תמונות, בלי צבעים ונטול השראה. כמו החוויה שלי בחנות של בנטון בדיזינגוף סנטר. למה נכנסתי? כי הרשימה אותי החנות הענקית על הרחוב. היא מזכירה לי חנויות בחו"ל. כי אני אוהבת את הפסים הצבעוניים שמעטרים את הכניסה לחנות וקיוויתי למצוא צבעוניות גם בפנים. ואולי כי יש לי חסך גדול מהילדות.

גדלתי בחיפה, על רכס הכרמל, בין ילדים המכונים "כרמליסטים" שזה בעצם כמו "צפונים". בימי השיא הקודמים של בנטון, שנות ה – 90, למדתי בבית ספר פרטי ולכל הילדים המקובלים היו בגדים של בנטון. לא מהארץ. מחו"ל. שההורים קנו להם בחופשות באירופה, בקלאב מד או משהו כזה. ואני – לא נסעתי לחו"ל כל שנה עם ההורים וגם הקפידו לא לקנות לי מותגים. הייתי מקבלת שקים של בגדים יד שנייה מבני-הדודים שלי בארה"ב. אבל גם להם לא קנו בנטון. אז הנה עוד סיבה להרגיש שונה. וכך קרה שחלק נכבד מהזהות שלי גובש כפועל יוצא של ילדות ללא בנטון.

אני זוכרת כל כך טוב את הפעם הראשונה שקניתי לעצמי פריט של בנטון. בגיל 16 כבר היה לי קצת כסף משיעורים פרטיים אז יכולתי לבחור בעצמי באיזה מותגים להשקיע. קניתי במשביר לצרכן שמלת כתפיות מכותנה כחולה שלא יכולתי ללבוש אותה מרוב שהיא הייתה קדושה בעיניי. עד היום יש לי אותה בארון.

אז ברגע זה של כנות ופתיחות אני מודה שהכניסה לחנות בנטון היא תוצר של דחף קמאי להיות "כמו כולם".

מזל שחלון הראווה שלהם כל כך גרוע כי זה הפחית אצלי את הציפיות הגבוהות. שלט ענק של מכירת סוף עונה ומאחריו הבובות ערומות בערימה. הקונוטציה מזעזעת. אבל מעבר לזה, מה גרם לאחראים לחשוב שדווקא בסוף-עונה לא צריך להציג קולקציה בחלון הראווה? הם הרי חדשים בארץ. הם ממוקמים בקניון שיש בו רשתות חזקות מאוד של בגדי בייסיק כמו קסטרו, זארה ומנגו (שעל מכירת סופהעונה המעולה שלהם בפוסט אחר) שגם הן סוגרות עונה. איך בדיוק הם חושבים לגרום לאנשים לרצות להיכנס לחנות? על סמך כשלונות העבר שלהם?! חנות צריכה המון בטחון עצמי וקהל מאוד נאמן כדי להעיז להפשיט ככה את חלון הראווה שלה. אבל האמת היא ששום דבר בקולקציה שלהם לא יותר מידי מרשים בשביל להיות בחלון. שעמום. באגף התינוקות דווקא יש בגדים מתוקים בטירוף אבל רבע שעה הסתובבתי בחנות ואף אחד לא ניגש אלי להציע עזרה, הם אפילו לא הסתובבו בקרבתי.

לא קניתי כלום אבל כנראה זה התיקון שהייתי צריכה.

השורה התחתונה:

Failed – חלון הראווה, עיצוב החנות, הקולקציה, השירות