One Depression & Three Markets

שלוש שנים ניסיתי להיכנס להריון. הרבה עבר עלי במהלך התקופה. הרבה התלבטויות, שינויים, קשיים. והמון עצב. אבל כלפי חוץ השתדלתי לשדר שהכל בסדר אצלי. החיים ממשיכים כרגיל. יש לי אנרגיות להכול ולכולם. עד שכבר לא היו לי. זה התחיל בתקופה שהייתי צריכה להזריק לעצמי. הדיכאון פשט בי בלי שאוכל לעשות נגדו דבר. במקביל, ידעתי שאני צריכה לעבור ניתוח קטן שהמשמעות הפיזית שלו הוא מנוחה של שבועיים אבל המשמעות הרגשית היא פרידה מאחת החצוצרות שלי. בימים של התמודדות נפשית והחלמה פיזית לאחר הניתוח פוטרתי מהעבודה. ביקשתי הקלה בעומס והתשובה שקיבלתי מהמנהל היתה "מי שלא מוכן למות בקרב, שלא יצא איתי למלחמה." לי הייתה מלחמה אחרת באותה תקופה. ואפילו עבורה לא הייתי מוכנה למות. אז שתקתי. שבוע אחרי שסיימתי לעבוד במקום הארור נכנסתי להריון באופן טבעי. בחששות רבים (וטבעיים לנוכח המסע הארוך שעברתי) חלפו 8 חודשי הריון עד שהרגשתי שאני מסוגלת לעמוד על זכויותיי החוקיות. על עקרונותיי. ולתבוע את מקום העבודה על פיטורים בניגוד לחוק בזמן טיפולי פוריות. ידעתי שצפוי לי כאן עוד תהליך לא פשוט אבל למען הפצע שנשאר עוד פתוח ולמען נשים רבות אחרות אני אעשה את זה. בכתב התביעה התעקשתי לכתוב אך ורק פרטי אמת. לא להגזים ולא להמציא חיזוקים. בתמימותי האמנתי שתהליך משפטי מחייב יושרה מקסימלית. מסתבר שלא.

ביום רביעי בלילה קיבלתי מעורכת הדין שלי במייל את כתב ההגנה ולא הצלחתי להירדם. היו שם שקרים וליכלוכים שפגעו בי עד עמקי נשמתי. בחמישי התעוררתי עם מועקה ועצבות קשה. גם ככה להיות בבית חצי שנה עם תינוקת מוריד את הביטחון העצמי ותחושת החיוניות. אז עכשיו נוספו לזה 7 עמודים שבהם כתוב שחור על גבי לבן כמה אני גרועה. בקיצור – דיכאון.

ומה הכי כדאי לעשות כדי להתעודד? קניות. גם ככה הייתי בעוצר קניות לפני הפסח ובמהלכו, שהרי זה בלתי נסבל בעליל להיכנס לחנויות בתקופה הזו של השנה. אז מצוידת בגרעון חנויות ובעודף דיכאון יצאתי לרחובות העיר.

התחנה הראשונה הייתה "המשביר לצרכן". שכב לי בארנק כרטיס מתנה עוד מראש השנה ובהתחשב בעובדה שאני לא מרוויחה הרבה בימים אלה חשבתי שזה יהיה רעיון טוב לנצל אותו. נכנסתי לסניף בדיזינגוף סנטר ואחרי שני צעדים לתוך החנות הבנתי שעשיתי טעות גדולה מאוד. זה לא המקום לשיפור מצב הרוח. החנות, אם אפשר בכלל לקרוא לדבר הזה חנות, נראית כמו שוק. פעם היא התפרסה על שלוש קומות. את כל התכולה דחסו לחצי קומה. אי אפשר לעבור בין הקולבים. בלאגן נוראי. מביך אפילו לצלם את המקום מרוב שהוא מוזנח. קרטונים מפוזרים בכל מקום. אפילו בתא המדידה היו קרטונים עם פליירים. מרוב עומס לא מוצאים את הקופות והמוכרות מציעות שוקולד במבצע. איך קשור?! מה, זה סופרפארם פה?! איכשהו מצאתי מכנס ספורט שחור של נייקי. דווקא יפה. הייתי מצפה שבמרחב כזה המחירים יהיו גם הם שוק אבל המכנס עלה 290 ש"ח. בדיוק אותו מחיר שהייתי משלמת בחנות המהממת של נייקי, קומה אחת מתחת למשביר. מרוב סבל סביבתי הקנייה לא שיפרה לי את המצברוח במיל.

מכנס נייקי מהמשביר לצרכן. דבר והיפוכו

למחרת גררתי את הפשניסטה לתחנה השנייה לשיפור מצב הרוח. "שופוני" – יריד הנעליים בנמל יפו. היא לא התלהבה. שנה שעברה היא חוותה שם דחיסות אנושית נוראית. אבל היא חברה טובה והייתי זקוקה לה כי אני ממש לא חזקה בנעליים. אני לא מאלה שצוברות אינספור זוגות. ובכלל, אני לא קונה נעליים מהר. אבל הפעם ממש קיויתי למצוא משהו. חשבתי שבין כל מעצבי הנעליים של העיר בטוח ימצא הזוג המושלם עבורי. אז זהו שלא. קודם כל, המחירים יקרים וההנחות (אם יש) מזעריות. אז אני כבר מעדיפה למדוד בנוחות בחנויות המועדפות עלי. ומעבר לזה, התאכזבתי קשות לגלות שכל מעצבי הנעליים בעיר מעתיקים אחד מהשני. הכל נראה אותו דבר. מלא נעלי סירה. אין מקוריות עיצובית. אין שימוש מעניין בחומרים או בסוגים של עורות. אין תעוזה בצבעוניות. שעמום. אפילו לא השקיעו בתצוגה מעניינת. לכן הדוכן של רוני קנטור כל כך שימח את הלב. היא היחידה שעיצבה את הדוכן שלה והצליח לה בענק. בכלל, אני צריכה ממש בקרוב לבקר אצלה בחנות. הבנתי שהיא שיפצה את המקום ושהדגמים בעיצובה הולכים ומשתפרים. אני מעריצה אותה על הגשמת החלום שלה בכזו תשוקה ואהבה לעשייה.

הדוכן של רוני קנטור. תמונה מהפייסבוק שלה

מיואשת וחסרת אנרגיות יצאתי בבוקר שבת לטימרקט. הצ'אנס האחרון שאני נותנת לעיר הזאת כדי לעודד אותי. מהרגע שנכנסתי למתחם, חיוך ומרץ חזרו אלי. יום קודם לכן, בשופוני, ראינו תיק עור עם הדפס. הפשניסטה ואני הסכמנו שיש לו פוטנציאל אבל גורלו תלוי בתוכן הטקסט. הוא נכשל כישלון חרוץ. חשבתי לעצמי לאן נעלמו האנשים היצירתיים? ובכן, רבים מהם היו בטימרקט. אוירת שוק שמח אפפה את השטח שמסביב למועדון הברזילי. טישרטים צבעוניים ומקוריים התעופפו לכל עבר. כך יצא שתוך 5 דקות כבר  קניתי מכנס בגזרת סקיני בצבע אדום ב 150 ש"ח. התחנה הבאה היתה עמדת טישרטים של מותג בשם clipped המעצב הוא כפיר בנישו ויש לי הרגשה שעוד תשמעו עליו. איכות הבדים מעולה. התפירה מצוינת וההדפסים הם טייק-אופ על קליפים מוכרים. קנינו טישרט לי וטישרט לבנזוג. בהמשך עצרתי לקנות מתנת יומולדת לפשניסטה שלצערי אני לא יכולה לחשוף אותה כאן אבל היא מהממת. ולקינוח – העמדה של Sugar Daddy. המחירים היו מעולים. הכל ב – 100 או 150 ש"ח. ככה עושים שוק בכיף. מורידים מחירים לרצפה. ואז יוצא שאני קונה 3 חולצות ומבטיחה לבקר בחנות שלהן בשינקין בקרוב כי הן מעולות לטעמי.

אחרי שלושה ימים של חפירות לבסוף התעשתתי. ואתם זכיתם לפוסט הארוך ביותר אי פעם. את ההתמודדות מול הערך העצמי שלי אני צריכה לעשות בכל מקרה, ללא קשר לתביעה. זאת כנראה רק תזכורת נוספת בדרך.

ההדפס המעולה. clipped

אחת החולצות של שוגר-דדי שקניתי

השורה התחתונה:

Failed –  המשביר לצרכן נכשל בכל קריטריון שאפשר לחשוב עליו

Exceeded – טימרקט הפתיע אותי לטובה בהכל. ארגון, מוזיקה, אוירה, עיצובים מקוריים ומחירים מעולים. איך לא ביקרתי באירועים הקודמים?!

לגבי שופוני –  ספק אם אגיע ליריד הבא:

Failed – מחירים, עיצובים, ארגון החלל בהאנגר

Exceeded – הדוכן של רוני קנטור

A Guiding Star

יש כמה אנשים בעולם שאני מתכננת איך הפגישה המקרית שלי איתם תראה, מה אני בדיוק אגיד ולפעמים אפילו מה אני אלבש. ג'וני דפ, למשל, מופיע אי שם בראש הרשימה. אבל גם שירלי איציק, המעצבת והמייסדת של המותג "רובי סטאר", היא אחת מהם. אני מעריצה את העובדה שהיא לא רכשה השכלה פורמלית בתחום שבו היא עוסקת ולימדה את עצמה הכל. אני מעריצה את הכישרון שלה להמציא את עצמה כל פעם מחדש, את המקוריות שלה ובעיקר את היכולת להביא לידי ביטוי ביצירה שלה כוחות מנוגדים; עדינות וקשיחות, רוקיסטיות ואלגנטיות, וינטג' וחדשנות. בעיניי היא גאונה. פגשתי אותה לראשונה בשוק המעצבים לפני כעשר שנים, כשהוא עוד התקיים בהאנגר 11, היו בו בעיקר מעצבים מתחילים והאווירה הייתה אפילו מעט מחתרתית, ומאז לא ראיתי אותה. רק שמעתי אותה מאחורי הקלעים כל פעם שביקשתי להחליף את הגולדפילד בעגילים לזהב מלא כי זה החומר היחיד שהאוזן המפונקת שלי מסכימה להכיל. עד לפני שבועיים.

ידעתי בדיוק איזו שרשרת אני רוצה. היא התאימה לי לשמלה שתכננתי ללבוש לאירוע ביום למחרת. אז נתתי לבת שלי לאכול, השארתי אותה עם סבתא וידעתי שיש לי סך הכל שעה עד ההנקה הבאה כולל הנסיעה ממרכז תל אביב לשוק הפשפשים ביפו. אני חייבת להיות ממוקדת. נכנסתי לחנות ותרתי אחר השרשרת עם הלב האדום שכל כך רציתי.

כזאת רציתי

סמי, המוכר בחנות, הבחין שאני מחפשת משהו ומיד ניגש אלי. עכשיו, על סמי אפשר לכתוב פוסט שלם; סמי הוא קוסם בעיניי. יש לו סטייל ומראה מיוחדים ביותר, הוא דיבר גם עברית מושלמת וגם ערבית מושלמת שזה כשלעצמו ראוי להערכה, הוא נחמד להפליא, בעל סבלנות אין קץ והוא הבין בדיוק מה אני מחפשת. החנות הייתה מלאה בלקוחות אבל הוא הצליח להתייחס לכולם ולתת לכל אחד להרגיש שהוא היחיד בחנות, ובסוף – כל מי שהיה בחנות גם קנה משהו. בקיצור, סמי אמר שאין יותר לבבות אדומים. והציע לי עגילים במקום. כהרגלי, שאלתי אם הם מזהב ואז סמי סובב את הראש ושאל את שירלי שעמדה מאחורי הקופה אם אפשר להחליף לי את הגולדפילד עד מחר. שירלי איציק הייתה בחנות בכבודה ובעצמה ולמרות כל התכנונים שלי כל מה שיצא לי זה: "למה את לא עושה יותר לבבות אדומים?"

איזה פספוס.

קניתי שרשרת מדהימה שנוספה לאוסף "רובי סטאר" שלי. הפריטים שלה נשארים עדכניים שנים ותעיד על כך העובדה שכל מה שאי פעם קניתי אצלה היא עדיין מייצרת ומוכרת בחנות. בקרוב גם יהיה לי לב אדום כי שירלי אמרה שהיא חוזרת לייצר אותם.

כזאת קניתי

השורה התחתונה:

Failed – הכל יקר.  אומנם העיצוב שווה את המחיר אבל אני תמיד בעד להציע גם אופציות מוזלות, זה רק יגרום לנו לקנות יותר ולא לחכות לאירועים מיוחדים

Exceeded – העיצוב של החנות, השירות של סמי, הקולקציות המרתקות והמבחר