Samsara

נאלמתי. והנה אני שבה. הכי זמין יהיה להאשים את הבת שלי. אבל כנראה שהיא באמת הסיבה. הפוסט האחרון נכתב בימים הראשונים שלה בגן, בעיצומו של תהליך קליטה כושל שהעניק לה וירוס בטן אכזרי שהפך אותה לסמרטוט לשבועיים. אחרי ההחלמה הגננת הציעה שנחכה עד אחרי החגים לקליטה מחודשת אבל לא הרפתה ממני התחושה שזאת טעות ושהגן בעצם לא טוב לה. הוחלט להעביר אותה למטפלת עם עוד שני תינוקות. ואז התחילה קליטה מורכבת מזן אחר.

במשך שלושה שבועות הילדה לא הפסיקה ליילל ולקטר והדבר היחיד שהיא היתה מוכנה לעשות זה לשבת בתוך אוטו אדום שזכה על ידי לכינוי "המוסטנג" ועל ידה  פשוט נקרא "אן-אן". המחשבה עליה יושבת שעות באוטו ובוכה היתה כל כך עצובה שהייתי מוכרחה להמציא לעצמי איזה סיפור שהבת שלי היא כנראה גלגול של תלמה או של לואיז ושאולי המטפלת היתה אחד השוטרים.

"השוטרת" איבדה תקווה והיתה מוכנה לוותר עליה ועל 3,000 השקלים מזומן שהיא מקבלת. מדובר במקרה קיצוני שהיא בחיים לא נתקלה בו. לקחתי את זה קשה מאוד.  חברה שלי, היוגית, החליטה שהיא גוררת אותי לבילוי משכך כאבים. תחנה ראשונה היתה "ליזלוטה" שם ישבנו וקיטרנו על מצבנו הכלכלי העגום ואיך כוס קפה הפכה להיות פריבילגיה לרגעים מיוחדים בלבד. תחנה שנייה היתה שוק העתיקות ויד שניה בכיכר דיזינגוף. בעיקרון, אני לא מתקרבת לחנויות ושווקים שיש להם ריח של נפטלין או קרדית האבק. הפעם היחידה בחיי שנכנסתי לחנות יד שנייה היתה בגרמניה בשנת 1996. לחץ חברתי, כל המשלחת התלהבה מהעניין אז גם אני.

באותו יום שישי הייתי במצב סמרטוט והכיכר ממש קרובה לבית שלי. אז נגררתי. היוגית רצתה לקנות שרשרת רוחנית אבל היא היתה קצת יקרה אז עצרנו בבוטקה של מפעל הפיס והתחלנו לגרד. אני כמובן לא הרווחתי כלום. אני אף פעם לא מרויחה. ובכלל – כל פעם שאני שומעת את אראלה מתחילה לדבר ברדיו אני מכבה אותו. היא מרגיזה אותי. כבר 15 שנה יש לבנזוג שלי מנוי למפעל הפיס והיא מעולם לא התקשרה אלינו. חברה שלי דווקא הרוויחה סכום זעום ובכסף שהיא קיבלה היא ביקשה עוד כרטיס ועוד אחד עד שכל הכסף שבו זכתה חזר למקום שממנו הוא הגיע. זאת רוחניות. יאללה הימורים.

סיכמנו שהיה לנו אחלה בילוי של עניות לצהרי שישי והתחלנו לזחול החוצה מהשוק. או אז נפלה עיני על תיק קלאצ' כחול ומלוכלך שגרם לי להתרגשות.

המוכרת רצתה 120 ש"ח אבל היה לי רק שטר של מאה. באמת שהתכוונתי להשאיר אותו שם אבל היא התעקשה שאקח במאה. כוחה של האדישות. ובכן – מדובר בתיק גוצ'י מקורי מעור, כולל מספר סידורי, שבהק אחרי שנגבתי אותו במטלית לחה. שווה ערך בסביבות 900 ש"ח.

מזל של מתחילות. כנראה שאעבור בשוק הזה, על הדרך, עוד כמה פעמים בעתיד. אומנם צריך לנבור הרבה, כמעט בלתי אפשרי להתמקח על מחירים והאווירה היא של שוק ישראלי אבל זה כנראה הסיכוי היחיד שלי לזכות.

השבוע הבת שלי למדה לעמוד ולפני יומיים היא יצאה בעצמה מהאוטו והתחילה לזחול ולשחק אצל השוטרת. היום היא אמרה שהיא מותק של ילדה, שווה 3000 ש"ח בחודש. לפחות.

השורה התחתונה:

Exceeded – מציאות רבות

Failed – חלק מהמוכרים יודעים בדיוק מה יש להם בידיים ומתמחרים בהתאם, יש הרבה זבל, אוירת שוק ממש לא פריזאי

Simply My King

השבוע נפלה עלי עצבות. החיים שלי בוואקום. ריק. פקק תנועה. שני הדברים היחידים שזזים בחיים שלי הם הבת שלי שמגלה סימני היפראקטיביות מתוקים והקיר שלי. בפייסבוק. שזה די פתטי כי אלה חיים של אחרים. ולמה דווקא השבוע? כי לפני שבוע היתה החתונה של החברה הכי טובה שלי. ושלושה חודשים עבדתי במשרה מלאה בהפקת אירועי המסגרת. מסיבת הרווקות, פלאש מוב הפתעה באירוע, נאום, ברכה בחופה, ושאר סינג'ורים קטנים שעשיתי באהבה ובהתלהבות. סופסוף יש לי שימוש מלבד מכונת הזנה לתינוקת. אחד השיאים של משימות ההיערכות היה ביקור חוזר בסטודיו של גדי אלימלך.

הסיפור שלי עם גדי התחיל לפני שנה וחצי כשחיפשתי שמלה לחתונה של אחותי. אוקיי, נלך רגע שנתיים וחצי אחורה לחתונה של אח שלי. לבשתי שמלה של דסיגואל שהיום אני הולכת איתה לבראנצ' בשבת. היא נחמדה סך הכל. צבעונית. אבל שמלת טריקו. מה חשבתי לעצמי?! וגם כל השאר לחלוטין לא הסתדר. עשו לי פן חלק. WTF. האיפור היה מוגזם. בקיצור, אני מסרבת להסתכל על תמונות מהחתונה ההיא. נשבעתי שכשאחותי תתחתן עם בחיר ליבה מכיתה י' אני נותנת את הכל כדי להיראות הכי בעולם. מה גם שאני אישית בחרתי לדלג על כל סאגת החתונה אז זאת תהיה הזדמנות מעולה בשבילי להתחפש לאיזו דמות מלכותית ולהיות בסרט עם עצמי ללילה אחד.

Desigual Dress. Big Mistake.

ישבתי על האינטרנט לחפש את השמלה המושלמת ונתקלתי בכתבה על גדי אלימלך שהחליט לחזור לעיצוב אופנה אחרי שנים כסטייליסט. את השם שלו שמעתי בעבר בצמוד לשם "נינט טייב" כמובן. שמות לא עושים לי את זה. אופנת עילית כן. שניים מהדגמים בכתבה גרמו לי לפרפרים בבטן והחלטתי שאני רצה לסטודיו שלו. ידעתי ששם אמצא את מבוקשי.

אהבה ממבט ראשון. זה הדגם שהביא אותי לסטודיו

בקיצור. הסטודיו מושלם. השמלה שקניתי מושלמת ושנייה אחרי שגדי אמר לי שלום כבר רציתי להציע לו חברות. אחרי שרואים איזו עבודה מדהימה הוא עושה ואיך כל דבר שהוא נוגע בו הופך זהב זה רק טבעי שהוא גם יהיה אישיות מהלכת קסם.

הצעתי לו חברות. אבל הופנתי לעמוד לייק של הסטודיו.

אני לא בדיוק זוכרת כמה שילמתי על השמלה. סוג של הדחקה בריאה. יותר מאלפיים ש"ח. שמלת משי ארוכה בהדפס קליידוסקופי בצבעוניות עדינה. במעלה החזה תחרה צרפתית מושלמת. האימרה של הבד בהדפס מעט שונה ממנה הוכנה חגורת המותן. חיפשתי לכם תמונה מייצגת שלה והצלחתי למצוא רק שבריר ממנה בשחור לבן. אבל תאמינו לי, אין דברים כאלה. אחת ויחידה.

This is it.

היא בהחלט עשתה את העבודה בחתונה של אחותי. הרגשתי איתה גאווה. רק היתה קצת ארוכה מידי. בכל זאת, אני לא באורך של יאנה גור. נארזה ונשמרה בקפידה לחתונה של החברה. וכשזו התקרבה קפצתי לסטודיו כדי שיקצרו לי אותה קצת.

המעלית של מבנה המשרדים המרופט משליכה אותך בקומה האחרונה הישר לתוך הסטודיו המדוקדק. נראה כמו לופט ניו-יורקי שמישהו מטפח ביד נאמנה. וזורע בו הרבה אהבה. האמת, זה מרגיש יותר כמו בית ורחוק מאוד מתחושה של חנות. כל אחד מאנשי הצוות יעשה הכל כדי שבאמת תרגישי שהגעת לבית של חברים. אם את אוהבת את העיצוב של הסטודיו אין ספק שתאהבי את הדגמים ולהיפך. גדי נותן את הכבוד הראוי לעבר. הוא אוסף מציאות ויצירות שהן למעשה אלמותיות ויוצר בעצמו בגדים שהם קלאסיקות נצחיות.

ממליצה להגיע לסטודיו עם זכוכית מגדלת. אולי ככה תצליחו לראות את כל הפרטים. גדי מתאבד על כל שמלה, על כל חולצה. ומצרף אליו למשימות בלתי אפשריות את התופרות המיומנות שלו שעושות עבודה מושלמת ונראה שאין דבר שהן לא מסוגלות לבצע. צריך לראות בשביל להבין.

בביקור הנוכחי שמחתי לגלות שלא צריך משכנתא בשביל להגיע לסטודיו. יש עיצובים יומיומיים יותר; חולצות, גופיות, מכנסיים, במחירים סטנדרטיים של מעצבים וכמובן עודפים מקולקציות קודמות בהנחות שוות.

ברגע האחרון השמלה של גדי החליטה להישאר בבית ולא נלבשה לחתונה. כי היא הייתה בחוץ בתנאי שטח וזה ממש לא התאים לה. היא שמורה בארון מחכה לחתונה של הפשניסטה. אני יודעת שלאירוע הזה היא תתאים בדיוק. ואני גם יודעת שמתישהו בקרוב זה יקרה. כי בסוף הכל זז ומשתחרר. ודברים קורים.

השורה התחתונה:

Exceeded – All In All

What's the matter with you guys?

סוף השבוע היה עצוב. רצח של נער ברחובות. רצח של אבא בבאר שבע. בכלל, עוברת עלינו תקופה רוויה בגילויי אלימות. האונס בחוף בוגרשוב. סא"ל הולם במפגינים לשלום. כולם מדברים על "התדרדרות החברה הישראלית" ואני מרגישה שבנבואת הזעם הזו אנחנו חוזרים על הטעות ההיסטורית לפיה הגברים הם "החברה" שלנו. אני רוצה להנכיח את העובדה שחבורת נשים לא רצחה אישה שביקשה שקט. שנערות לא רצחו נערה בגלל ויכוח. שנשים לא הזמינו נשים נוספות לאנוס ולנצל מינית. הסיפור הגברי הוא לא הסיפור של כולנו. כשאנחנו מדברים על גילויי האלימות הגברית כתופעה של החברה בכללותה אנחנו ממשיכים להדיר נשים מהמרחב הציבורי ומטשטשים את האופן שבו המגדר ותפקידי המגדר גורמים לכולנו נזק. אנחנו צריכים לעצור רגע את הלשון שמתגלגלת בטבעיות ולקחת אחריות על החינוך הציוני שמפמפם לנו את מודל הגבר היהודי החדש כלוחם, כמגן על מדינתו, ולהבין שבמשך כמה עשורים שידרנו לגברים בארץ מסרים מאוד מבלבלים. במיוחד לצעירים. מתי אני חייל בעל כוח על אחרים, מתי אני צריך להגן על עצמי ומתי לגיטימי שאחרים יגידו לי מה לעשות?

כמובן שלגבר החזק הזה יש גם מראה מאוד מסוים. הוא צריך להיות חסון ושרירי אבל אין לו סיבה להשקיע בחיצוניות שלו בכלל ובבגדים בפרט, הרי כל רגע הוא עשוי להיקרא לשדה הקרב ושם הוא הולך להתלכלך כהוגן. זה מסתדר מצוין עם העובדה שאין אופנת גברים בישראל. בגדי ספורט יש. בודאי. הסלוגנים של חברות הספורט מתלבשים מעולה על מודל הגבריות הישראלי. Just Do It. Impossible is Nothing. Under Armour. אבל אופנת ערב או אופנה עם אמירה אישית – יש מעט מאוד. אחת החנויות הבודדות שעשו עבודה מיוחדת בתחום היא Maison Rouge בכיכר מסריק של המעצבת אלה אייזנברג אבל היא עומדת להיסגר בימים הקרובים. לכן כששואלים אותי איפה כדאי לקנות אופנת גברים אני תמיד קצת מתבלבלת. במיוחד אם מדובר במשהו מחויט לאירוע.

יש לנו חתונה משפחתית בצרפת בעוד כחודש ולמען קוד הלבוש רצוי להגיע במראה מחויט. אחי ביקש שאעזור לו במשימה אז נפגשנו בשישי בצהריים ברחוב דיזינגוף. טעות. בימי שישי מצטופפים כל החתנים לעתיד למדוד חליפות בחנויות הספורות שקיימות לאופנת גברים. כשנכנס גבר עם כוונות לקנות רק ג'קט אף אחד אפילו לא מסתכל לכיוון שלו כי הוא הרי לא ישאיר כמה אלפי שקלים בחנות. כך היה כשנכנסנו לפני שנה ל Izak. וכך היה גם הפעם כשנכנסנו לדורון אשכנזי.

אז שירתנו את עצמנו ומידי פעם המוכר, הפעיל יותר מבין השלושה, זרק את דעתו הסטייליסטית (הלא רעה בכלל יש לציין). המוכר השני דחק בכולם לסיים כי הוא מת כבר לסגור את העסק והשלישי היה תקוע עמוק בתוך האייפון שלו. כמובן ששלושתם היו לבושים כמו הישראלי הממוצע ברחוב: כפכפים עם ג'ינס וטישרט מהוהים. הייתי מצפה שבחנות חליפות בהתאמה אישית שבה הוסט הכי זול עולה 750 ש"ח יקפידו יותר על התפאורה, ימקמו איזו ספה מפנקת לנשים המלוות, יציעו מים לאורחים ויהיה יותר מתא הלבשה אחד קטן וצפוף. אבל כנראה כשהתחרות כל כך מצומצמת החיים יותר קלים. לא כבשה אותי הקולקציה. הדגמים לא מקוריים או מעניינים במיוחד והם לא מביאים בשורה חדשה לרחוב הישראלי או לעונת החתונות. מה שכן, הבדים והתפירה איכותיים שגם זה לא מובן מאליו במדינתנו.

Balmain. Paris Street Fashion. You may say I'm a dreamer.

יש לנו עוד דרך ארוכה מאוד לעשות. כשהרחוב התל אביבי יהיה עמוס בבחורים שופעי שיער מהלכים בג'ינס סקיני תדעו שיש שלום במזרח התיכון.

השורה התחתונה:

Failed – מחירים, שירות, תא הלבשה, עיצוב החנות

Exceeded – איכות תפירה וגימורים, הערות סטיילינג מדויקות של המוכר