What's the matter with you guys?

סוף השבוע היה עצוב. רצח של נער ברחובות. רצח של אבא בבאר שבע. בכלל, עוברת עלינו תקופה רוויה בגילויי אלימות. האונס בחוף בוגרשוב. סא"ל הולם במפגינים לשלום. כולם מדברים על "התדרדרות החברה הישראלית" ואני מרגישה שבנבואת הזעם הזו אנחנו חוזרים על הטעות ההיסטורית לפיה הגברים הם "החברה" שלנו. אני רוצה להנכיח את העובדה שחבורת נשים לא רצחה אישה שביקשה שקט. שנערות לא רצחו נערה בגלל ויכוח. שנשים לא הזמינו נשים נוספות לאנוס ולנצל מינית. הסיפור הגברי הוא לא הסיפור של כולנו. כשאנחנו מדברים על גילויי האלימות הגברית כתופעה של החברה בכללותה אנחנו ממשיכים להדיר נשים מהמרחב הציבורי ומטשטשים את האופן שבו המגדר ותפקידי המגדר גורמים לכולנו נזק. אנחנו צריכים לעצור רגע את הלשון שמתגלגלת בטבעיות ולקחת אחריות על החינוך הציוני שמפמפם לנו את מודל הגבר היהודי החדש כלוחם, כמגן על מדינתו, ולהבין שבמשך כמה עשורים שידרנו לגברים בארץ מסרים מאוד מבלבלים. במיוחד לצעירים. מתי אני חייל בעל כוח על אחרים, מתי אני צריך להגן על עצמי ומתי לגיטימי שאחרים יגידו לי מה לעשות?

כמובן שלגבר החזק הזה יש גם מראה מאוד מסוים. הוא צריך להיות חסון ושרירי אבל אין לו סיבה להשקיע בחיצוניות שלו בכלל ובבגדים בפרט, הרי כל רגע הוא עשוי להיקרא לשדה הקרב ושם הוא הולך להתלכלך כהוגן. זה מסתדר מצוין עם העובדה שאין אופנת גברים בישראל. בגדי ספורט יש. בודאי. הסלוגנים של חברות הספורט מתלבשים מעולה על מודל הגבריות הישראלי. Just Do It. Impossible is Nothing. Under Armour. אבל אופנת ערב או אופנה עם אמירה אישית – יש מעט מאוד. אחת החנויות הבודדות שעשו עבודה מיוחדת בתחום היא Maison Rouge בכיכר מסריק של המעצבת אלה אייזנברג אבל היא עומדת להיסגר בימים הקרובים. לכן כששואלים אותי איפה כדאי לקנות אופנת גברים אני תמיד קצת מתבלבלת. במיוחד אם מדובר במשהו מחויט לאירוע.

יש לנו חתונה משפחתית בצרפת בעוד כחודש ולמען קוד הלבוש רצוי להגיע במראה מחויט. אחי ביקש שאעזור לו במשימה אז נפגשנו בשישי בצהריים ברחוב דיזינגוף. טעות. בימי שישי מצטופפים כל החתנים לעתיד למדוד חליפות בחנויות הספורות שקיימות לאופנת גברים. כשנכנס גבר עם כוונות לקנות רק ג'קט אף אחד אפילו לא מסתכל לכיוון שלו כי הוא הרי לא ישאיר כמה אלפי שקלים בחנות. כך היה כשנכנסנו לפני שנה ל Izak. וכך היה גם הפעם כשנכנסנו לדורון אשכנזי.

אז שירתנו את עצמנו ומידי פעם המוכר, הפעיל יותר מבין השלושה, זרק את דעתו הסטייליסטית (הלא רעה בכלל יש לציין). המוכר השני דחק בכולם לסיים כי הוא מת כבר לסגור את העסק והשלישי היה תקוע עמוק בתוך האייפון שלו. כמובן ששלושתם היו לבושים כמו הישראלי הממוצע ברחוב: כפכפים עם ג'ינס וטישרט מהוהים. הייתי מצפה שבחנות חליפות בהתאמה אישית שבה הוסט הכי זול עולה 750 ש"ח יקפידו יותר על התפאורה, ימקמו איזו ספה מפנקת לנשים המלוות, יציעו מים לאורחים ויהיה יותר מתא הלבשה אחד קטן וצפוף. אבל כנראה כשהתחרות כל כך מצומצמת החיים יותר קלים. לא כבשה אותי הקולקציה. הדגמים לא מקוריים או מעניינים במיוחד והם לא מביאים בשורה חדשה לרחוב הישראלי או לעונת החתונות. מה שכן, הבדים והתפירה איכותיים שגם זה לא מובן מאליו במדינתנו.

Balmain. Paris Street Fashion. You may say I'm a dreamer.

יש לנו עוד דרך ארוכה מאוד לעשות. כשהרחוב התל אביבי יהיה עמוס בבחורים שופעי שיער מהלכים בג'ינס סקיני תדעו שיש שלום במזרח התיכון.

השורה התחתונה:

Failed – מחירים, שירות, תא הלבשה, עיצוב החנות

Exceeded – איכות תפירה וגימורים, הערות סטיילינג מדויקות של המוכר

Opa Locka Israel

ממש לא תכננתי לכתוב על החנות הזאת ולכן גם אין לי תמונות. אבל חוויית השירות היתה כל כך הזויה שאני והחברה שהצטרפה אלי באותו יום הסכמנו שזה שווה פוסט.

הכל התחיל בנסיעה של בנזוגי למקסיקו. בימי שישי הוא לוקח את הקטנה לשיעור שחיה. מסתבר שזה מה שאבות צעירים עושים בימי שישי בבוקר. איך קורה שאנחנו עובדות קשה והם זוכים לשעות הכיף יכתב בבלוג פמיניסטי של מישהי אחרת. אבל השבוע בגלל שהוא נסע אני הייתי צריכה להיכנס לבריכה במקומו. על פניו נשמע טוב, נכון? ובכן, היו לי סיוטים בגלל זה בלילה. חלמתי שאני נכנסת עם נעלי עקב לבריכה, שמחלקים לנו פיתות עם פלאפל ושאני שוכחת את הבת שלי איפשהו בין ים ליבשה. אני לא בטוחה מה מקור החרדה, האם בעובדה שאני צריכה להחזיק את הפיצית במים עמוקים או שאני צריכה לחשוף את גופי אחרי לידה וחורף קשה לעיניהם של שלל גברים רגישים.

חלפנו על פני החנות הופה לוקה ברזיל שברחוב דיזינגוף. נייר כתוב בכתב יד בחלון בישר לנו שכל יחידה עולה רק 60 ש"ח. הזדמנות לפתור את החרדה השנייה. מה גם שלנוכח ההתכווצות הדרמטית שאני חווה במקום למדוד בבית את כל בגדי הים שצברתי עם השנים אנסה לקנות חלק תחתון חדש וזהו. האמת, גם שמעתי בעבר הרבה מחמאות על החנות וקיבלתי המלצות מנשים שהעידו שהדגמים שלהם עושים טוב לכל גוף. כשנכנסנו כבר היו שתי לקוחות בחנות מה שלא גרם למוכרת לעזוב את מגהץ השיער (יש לזה שם מקצועי שאני לא מכירה?) ולהפסיק ליישר לעצמה את הפוני. זה סיפור אמיתי, כן? מולה ישבה אישה, ספק חברה ספק מוכרת נוספת, והן ניהלו שיחה רכילותית לפי כל כללי הטקס של הרכילות הפרברית כמו שאפשר רק לדמיין בסצנה קומית. שאלתי אותה אם אפשר לקבל עזרה אז היא הצביעה לי על המדף שהיא חשבה שהכי רלוונטי למידותיי. "לא, הקולב השני. שם, שם, השני מלמטה." ולא הטריחה להזיז את עצמה מהכיסא וכל שכן לא להפסיק את השיחה הקולחת והקולנית על הדירה שחברה שלה חושבת להשכיר ממש בשכונה ליד. החנות ממש קטנה, היינו שם 4 נשים + שתי רכלניות ונהיה קלסטרופובי לחלוטין. לא ממש יכולתי להתרשם מהגזרות השונות. מבחר הצבעים וההדפסים שהצלחתי לראות לא היה מרשים במיוחד. תאי ההלבשה מיועדים לנשים עד מידה 40 ולא יותר. צפוף. גיליתי שאני צריכה מידה גדולה יותר ממה שהמוכרת ייעדה לי וכמובן שירתתי את עצמי. אבל אל תראו אותה ככה. במהלך השהות הקצרה שלנו בחנות נכנסה אישה חירשת עם פתק בקשה לתרומה ופנתה לכל אחת מהנוכחות. אפילו היא לא רצתה להפריע למוכרת בשיחה אז היא פסחה עליה. המוכרת שקלטה באיחור את המתרימה ניתקה את עצמה סופסוף מהכיסא ומהמגהץ ורצה אחריה החוצה במטרה לתפוס אותה ולתת לה כסף. חברה שלי ואני החלפנו מבטי הערצה טבולים בהלם.

קניתי חלק תחתון בצבע כחול-טורקיז. יושב טוב על הגוף אבל לא פרקטי לשיעור שחיה כי הקיפול שלו נפתח למעלה וצריך כל הזמן להתעסק איתו. לקראת כתיבת הפוסט בדקתי קצת באינטרנט מה המשמעות של שם החנות. מסתבר שהופה לוקה זה שם של מקום בכלל במיאמי. ממש לא ברזיל. גם מצאתי שבגדי הים לא היו בברזיל מעולם כי הם מעוצבים על ידי ישראלי. הבריכה ממש לא עמוקה ומי בכלל מסתכל עלי כשיש עשרה תינוקות קטנטנים ומתוקים על גלשנים? דברים שרואים מכאן לא רואים משם.

השורה התחתונה:

Failed – חלון ראווה, תאי הלבשה, שירות, מבחר

Exceeded – תרומה לקהילה

Sly As a Fox

 מועדוני לקוחות זאת קונספירציה קפיטליסטית משעבדת. הם תמיד מצליחים לשכנע אותי לא רק להצטרף אלא גם לשלם על זה. פחות מפריע לי כשמדובר בחנויות מעצבים שמבקשות למלא גלויה ומעדכנות אותי פעמיים בשנה במייל מעוצב להפליא על מכירות מיוחדות. אבל הרשתות הגדולות נותנות גם כרטיסי פלסטיק שמפוצצים את הארנק וגם מלא פלסטיקים קטנים למחזיק מפתחות; אחד למבצע של החודש הבא. אחד ליומולדת. אחד לבנזוג שלך ואחד לאמא שלך. הן שולחות לי סמסים כל יומיים. אצלן יש יום-יום חג. בזכותן אני לומדת מתי יום המשפחה. יום האב. חג פורים ויום שישי. והכי גרוע זה שאני אשכרה נופלת בפח המבצעים ובאה לקבל את ההטבות למרות שממש אין לי מה לחפש בחנויות האלה. מועדון הלקוחות הא-ח-ר-ו-ן שחשבתי שאהיה בו חברה זה המועדון של פוקס.

פעם, ממש מזמן, הקונספט של פוקס היה מדויק. טישרטים במגוון צבעים, מסודרים על המדפים לפי גזרות ולפי מידות. והאיכות היתה מעולה. עד היום יש לי את הגופיות  הלבנות שקניתי אצלם לצבא עם השם שלי על הצוארון כי לכולן היו אותן גופיות. איפשהו במהלך השנים הם הפכו להיות מפלצת מרובת זרועות שמנסה לייצר "קולקציה" שלמה. והרי למה שהם עושים לא באמת אפשר לקרוא קולקציה כי אין שום קו עיצובי ולא הושקעה מחשבה על ארון הבגדים של הלקוח/ה הפוטנציאליים ומה הם באמת צריכים. כשהשיא הוא פתיחה של חנויות מוצרים לבית. זה כמו מסעדה סינית-איטלקית. ולא אוסיף.

אני יודעת שבזמן האחרון יש לי נטייה להאשים את הבת שלי בהרבה דברים. גם הפעם בגללה נכנסתי לחנות של פוקס בגן העיר. היא קיבלה בגדים גדולים מידי או ורודים מידי, אני כבר לא זוכרת, ורציתי זיכוי. מסתבר שהבגדים נקנו עם נקודות של מועדון לקוחות ולכן אם אני לוקחת זיכוי זה יוצא לי רק על שליש מהמחיר אז כבר עדיף לי לקחת בגדים במקום. אנחת ייאוש עלתה ממני בלי שליטה. בלית ברירה החלטתי לקחת 3 חולצות עם כפתורים שאני צריכה בשביל להניק במבצע 3 ב – 100. זה היה תחילתו של סיוט. בלתי אפשרי למצוא את המידה או את הגזרה הרצויות והמוכרים התווכחו ביניהם איזה חולצות כלולות במבצע ואיזה לא. בתור לקופה עמדנו רבע שעה. לקופאי היו מלא כוונות טובות אבל קצב (או יכולות) של צב. כשהגיע תורנו נחלצה לעזרתנו קופאית מיומנת יותר שפצחה במסע שכנועים אינטנסיבי להצטרף למועדון.

זה אומנם עולה לך עכשיו אבל את כבר מקבלת 10% הנחה שזה אומר שאת יכולה לקחת עוד פריט. "אבל אין לי מה לקחת פה". תמצאי משהו, זה ממש כדאי. כי בחודש הבא את מקבלת 100 ש"ח מתנה לקניות. "אבל אין לי מה לקנות אצלכם!" גם ביומולדת תקבלי הנחה וכפל מבצעים. בשלב הזה הבת שלי התחילה לאבד את הסבלנות. איך לא?! ואמא שלי שמאוד אוהבת מבצעים והבטיחה להזכיר לי בחודש הבא על ההטבה כי אולי אני אצטרך משהו – גם לחצה בכיוון. בין הפטיש לסדן. השתכנעתי. רק לעוף משם כבר.

אז החודש שוב הלכתי לחנות של פוקס. הפעם בדיזינגוף סנטר. כי הרי יש לי 100 ש"ח לקניות. ושוב – היכה בי העומס הויזואלי בעיניים. קולקציה מקושקשת, עמוסה ומשעממת. ועכשיו אני כבר יודעת שהאיכות של החולצות שלהם ממש גרועה. הן מתפוררות בכביסה והתפרים שלהן מתחילים ללכת באלכסון. קניתי עוד שתי חולצות כפתורים משעממות ומכנס טרנינג ירוק מתוק לבת שלי, הנחמה היחידה.

כשהגעתי הביתה חיכתה לי מעטפה ענקית מפוקס עם חוברת של קולקציית הקיץ. ביגוד + בית. הקפיטליזם בעקבותי.

You can run, but you cannot hide.

השורה התחתונה:

Failed – קולקציה, תצוגה, איכות, שירות בגן העיר

Exceeded – שירות בדיזינגוף סנטר, בר רפאלי