Revolving

9:45. יצאתי מהגן לפני חמש דקות אז נותרו עוד 40. אם יקרה נס והיא תירדם אז יש עוד שעה. שבוע שעבר כשנפרדתי ממנה בפעם הראשונה קניתי סכינים וחשבתי לעצמי מה פרויד היה אומר על זה. הדקות עברו לאט לאט לאט ומצאתי את עצמי כמו מטומטמת מסתכלת על השעון כל 28 שניות. מיליון מחשבות מתרוצצות לי בראש. זה לא טבעי הניתוק הזה. או שבעצם הוא הכי טבעי. הרי הורות זה תהליך של פרידה. ויש ימים שהנפרדות הזו כל כך ברורה לי. והיא מרגשת. אבל אולי אני גורמת לה להתרחש מוקדם מידי. בעצם אני אגואיסטית. כי אני רוצה לחזור לחיים של מבוגרים. ללכת לעבוד. לא לבשל צהריים. להתעסק בפוליטיקות של אנשים גדולים. אז אני דוחפת את הכל מהר. ואז אני אומרת לגננות בגן שאני רוצה הכל לאט ושיש לי את כל הזמן שבעולם לתהליך פרידה רגוע שלא ישאיר טראומות ופחדים עמוקים בלב שלה. החוט ברזל הזה שמצאתי בחול, אם לא הייתי מרימה אותו אף אחד לא היה שם לב אליו. גם אף אחד לא היה שם לב שיש דבור מת בפינה. הבת שלי בטוח היתה אוכלת אותו. הוא נראה לה טעים כמו כל דבר אחר בעולם. אף אחד לא ידאג לה כמוני. הגוזל שלי עוזבת את הקן. קלישאות לעוסות. אולי אם היא היתה מגיעה אלי יותר מהר. אם לא הייתי מחכה לה 4 שנים, אז היה לי יותר קל לשחרר. אני מסתובב עם גוש דמעות בגרון כבר עשרה ימים. ולא בוכה. מאז שההורמונים של הלידה ניקו את עצמם מהגוף שלי חזרתי לא לבכות. שומרת את כל הדמעות להריון הבא. כן, אני כבר חושבת על ההריון הבא כי תכלס הם מסיימים להיות תינוקות ממש מהר. שנה זה כלום זמן. אפילו שזאת היתה השנה הארוכה ביותר בחיי. להליכה ברחוב יש פתאום קצב שונה ומשמעות שונה כשמחכים לחבק מישהו שאוהבים. ועוד יותר מוזר זה ללכת ברחוב בוגרשוב.

יש משהו אחר ברחוב הזה שאין באף מקום בעיר. אני לא מוצאת מילים להסביר את זה אבל מי שמחובר לתל אביב יודע בדיוק למה אני מתכוונת. והחנויות בבוגרשוב זאת הרפתקה שאני קצת חוששת להיכנס אליה. היפסטריות. "אופנת רחוב". מעולם לא השתייכתי לאף אחד מהשניים. ועכשיו כבר מאוחר מידי. אני לא בגיל. אבל אתמול נכנסתי לחנות בדיוק כזאת שקוראים לה רבולבר. פרויד היה עושה מזה מטעמים. My baby shot me down.

בחלון הראווה שלושה טייפ-רקורדרים מסיביים רטרו-אורבן-שיק. something. something. ומאחריהם תלויים הרבה ג'ינסים של Cheap Monday. מאז שביקרתי בחנות הפופ-אפ של בל אנד סו התאהבתי לגמרי במותג הזה והתחלתי קצת לחקור אודותיו. כך הגעתי לשמוע על רבולבר. הם למעשה היבואן הבלעדי של המותג בארץ ובל אנד סו קונות מהם את הג'ינסים שהן מוכרות. זאת הסיבה העיקרית לבקר בבוגרשוב.

חוצמזה. החנות גדולה ורחבה, מעוצבת בהתאם לקונספט עם תאי הלבשה שממשיכים את הקו. ותמצאו שם יותר מבגדי גברים ונשים. גם תכשיטים, תיקים, בובות לחובבי הז'אנר ואפילו מצלמות פולרואיד ופילם מעוצבות למשעי. הכי חזרה לעתיד שהרגשתי כבר הרבה זמן.

המוכרת היתה בהלם רגעי כשאמרתי לה שיש לי 4 דקות ושלושים ושש שניות עד שאני אוספת את הבת שלי. היא חשבה שאני בגילה לכל היותר. 26.  יש מצב שאפילו זה מעלה את הגיל הממוצע של הלקוחות בחנות. ואףעלפיכן. אני מפצירה בכל מי שהיה לו בגיל ההתבגרות טייפרקורדר דאבל קסט ומתחשק לו ג'ינס וחולצה ליומיום שהיא קצת פחות מיינסטרים – לכו לבקר ברבולבר. המחירים מעולים והדגמים מדהימים.

קניתי סריג בצבע זית שעלה 99 ש"ח אחרי 70% הנחה. תמצאו שם הרבה פריטים בהנחות. ליד הקופה ראיתי שהחנות הוכתרה על ידי טיים אאוט כחנות אופנת הרחוב הטובה ביותר.  בינתיים אין לי למה להשוות אבל יש מצב שעכשיו אהפוך לדיירת קבע ברחוב בוגרשוב ובזמן שיש לי להרוג אסרוק את כל החנויות מהים ועד דיזינגוף. הכל כדי לשמור על שפיות וארשת פנים הכי נונשלנטית שאני יכולה. ואולי גם כדי לעצור את הזמן.

The sweater I got. Getting ready for the fall

השורה התחתונה:

Exceeded – שירות, מחירים, קונספט, קולקציה

Holon-Tokyo: Asymmetrical Equation

אם יוז'י ימאמוטו הגיע לחולון אז גם אני יכולה. הפשניסטה החליטה שיום ההולדת שלי ופרויקט 33 דורשים תעוזה גיאוגרפית וחדשנות מרחבית והודיעה לי שאני לוקחת יום חופש מהתינוקת ומפנה אותו לביקור בתערוכה הכי מדוברת בעיר. תל אביב כמובן. אז ה gps ניווט אותנו בין שיכוני רכבת אל מעוז מפתיע ביותר. המבנה  המרשים שתכנן רון ארד זרק אותנו לא רק לעיר אחרת אלא אפילו למדינה אחרת. כתומה. חללית ומלאת שיק (מילה של הפשניסטה). הדבר בלט במיוחד על רקע מבני המגורים השגרתיים, שלא לומר הפרובינציאליים, שמקיפים את המוזיאון וכמו מבהירים בהתנשאותם: "ליידי, את בחולון!".

אני עומדת במעגל ומביטה סביבי

שמלת דינוזאור שחורה ארוכה עשויה כותנה קיבלה את פנינו בחצר המוזיאון. האמת, ריחמנו עליה. החום הקופח, זה שרובנו לא מסוגלים לעמוד בו יותר מדקה, עושה שמות ביצירת מופת של מעצב על. מה העניינים?! מסתבר שהיצירה ממחישה את תפיסת הזמן בה דן ימאמוטו בספרו "פצצה יקרה שלי", במסגרתו הוא מקביל בין בגד לאדם המזדקן לאיטו ובתהליך זה מתגלה טבעו האמיתי וקסמו. כך מהרגע הראשון בתערוכה ניתן היה להבין שבודאי נראה בגדים יפים ומעוצבים אבל הסיפור שעומד מאחוריהם יהיה מרגש ומסקרן בהרבה. ימאמוטו מפיח חיים בכל פריט לבוש שהוא יוצר והבגד מקבל משמעויות אינטימיות ולא צפויות.

שחור דהוי הוא השחור החדש

בעוד ימאמוטו ידוע כ"מאסטר של הצבע השחור" הופתענו לראות שחלל הכניסה הוא עיר של צבע וססגוניות. עיר מוארת שכולה נשים. במאמר מוסגר כדאי לציין שהפשניסטה ואני נפגשנו לראשונה לפני שש שנים במסגרת קורס פמיניסטי שהוזמנו להנחות יחד. מה שחיבר בינינו מהרגע הראשון זכה לכינוי "התאמה סגנונית" שבאה לידי ביטוי הן באיכות האקססוריז שלבשנו והן במשקפיים הפנימיות שדרכן אנו מבקרות את העולם. משקפיים מגדריות. רק טבעי שגם התערוכה הזו זכתה לפרשנות פמיניסטית.

עיר נשית

החלל המרוצף ב – 38 דגמים של המעצב שנוצרו בין 1986 ל – 2011 עשיר במרקמים, סוגי בדים, צבעים ושילובים לא קונבנציונליים. כך למשל אחת הדמויות האהובות עלי לבושה ג'קט וחצאית באורכים משתנים המורכבים מג'ינס כחול עם בד ג'רזי שחור. והפשניסטה לא יכלה להפסיק להתפעל מהשמלה הבלתי לבישה בעליל העשויה גברדין עם חלק עליון המורכב ממשולשים מבד ג'ינס בהיר המחוברים זה לזה בטבעות כסופות היוצרות חללים מפתים.

ג'ינס וג'רזי – זוגיות מנצחת

שתי האהובות בדיאלוג

בובות התצוגה מסתובבות על צירן באופן רנדומלי, כל אחת בזמנה. אקטיביות יוצאת דופן זו נוגדת את יחסי הכוח המוכרים בתעשיית האופנה בין הצופה לאובייקט הנשי. במקום לעמוד פאסיבית לשיפוט וביקורת הבובות חומקות בהפתעה ממבטים ממשטרים וכמו מתנהלות באוטונומיות. עם זאת, לא יכולנו להתעלם מהרזון החולני שאפיין אותן. אני ניסיתי לשכנע את עצמי ואת הפשניסטה שהבגדים ודאי הוקטנו על מנת להתאים למימדי הבובות, אך מסתבר שהן הוזמנו במיוחד מהמזרח הרחוק כדי להתאים למידות המזעריות של העיצובים שיצר ימאמוטו. המסקנה: את צריכה להיות יפנית או פינה באוש בשביל ללבוש יוזי ימאמוטו. אנחנו בוחרות לא להיכנע לשלטון הרזון.

ואם בפינה באוש עסקינן. בחלל המעבדה ניצבות 22 דמויות בחליפות גבריות כהות ובפינה המרוחקת שמלת משי שקופה בצבע אוף ווייט, מחווה לפינה באוש.

גברים מקצוענים יודעים מה הם רוצים

במבט ראשון נראו הדמויות כמעט זהות, אך בהדרגה החלו להופיע צבעים וגוונים מפעימים בתוך השחור. אומרים שאלוהים הוא בפרטים הקטנים וימאמוטו הוא שליחו עלי אדמות.

כפתור

הפרטים הם שמספרים את האישיות הייחודית של כל גבר הניצב בחלל; כיוון התפרים, רקמות מסתתרות, מיקום הכפתורים, חיתוכים א-סימטריים. ביניהם נמצא ימאמוטו עצמו.

רק מי שמביט בי מאחור

או גבר שנושא על גבו מסר חברתי רקום היוצא כנגד הסטריאוטיפ של גבריות כוחנית וכובשת. אנחנו זיהינו אינטרטקסטואליות עם הסיסמא המוכרת של נייקי: Just Do It.

כשאת אומרת לא

ועוד רבות יכול להיכתב על כוחו של מיצג שבו 22 גברים פונים לעבר אישה אחת. אמנית. רקדנית. יוצרת. עליה אמר ימאמוטו: "אני לא נוטה להשתמש במילה זו לעיתים קרובות, אבל פינה באוש היתה המוזה שלי. הסילואט שלה, הנוכחות והאנרגיה העצומה היוו מקור השראה אמיתי בשבילי."

בגלריה העליונה נפגשנו עם החלל המרשים ביותר בתערוכה. במרכזו עץ רחב, מורכב מגופי תאורה שיחד עם אור היום החודר דרך פרספקס אדום יוצרים תחושה של עולם מקביל בו יש חוקים אחרים מאלו המוכרים לנו.

כן…וואוו…

תשע שמלות ערב בצבעי אדום ושחור מדברות בשפת יופי שונה. א-סימטריה היא היופי בהתגלמותו, הגוף הנשי מקבל פרופורציות לא צפויות אך סקסיות ומשחררות והשימוש בטכניקות יפניות מסורתיות בדגמים על-זמניים וגלובליים מרחיב את תפיסת העולם שלנו.

סימטריה זה תמיד פחות יפה

טכניקת שיבורי (טאי דיי יפני), טכניקת יוזן (הדפסה באמצעות משחת אורז)י

כמה זמן לקח לכם לקרוא עד כאן? 2 דקות? לנו לקח למעלה מחמש שעות לכתוב. מפגש של שתי פרפקציוניסטיות עם תשוקה לגימורים מהודקים ורצון לדייק במילים. תכונה מרגיזה מאוד. אך מסתבר שאנחנו בחברה טובה. קחו לכם עוד 3 דקות לצפות בקטע המצורף. מרגש לראות איך אמן גדול משקיע זמן בלתי מוגבל בחתימתו האישית. (תריצו לדקה 5:35)

עם מחויבות ומוסר עבודה כמו אלה של יוז'י ימאמוטו התערוכה לא יכולה להיות פחות ממושלמת.

____________________________

תודה מקרב לב לפשניסטה האלופה על שעות יקרות שגזלתי לה מכתיבת הדוקטורט ועל התאמה מחשבתית מפחידה.

Simply My King

השבוע נפלה עלי עצבות. החיים שלי בוואקום. ריק. פקק תנועה. שני הדברים היחידים שזזים בחיים שלי הם הבת שלי שמגלה סימני היפראקטיביות מתוקים והקיר שלי. בפייסבוק. שזה די פתטי כי אלה חיים של אחרים. ולמה דווקא השבוע? כי לפני שבוע היתה החתונה של החברה הכי טובה שלי. ושלושה חודשים עבדתי במשרה מלאה בהפקת אירועי המסגרת. מסיבת הרווקות, פלאש מוב הפתעה באירוע, נאום, ברכה בחופה, ושאר סינג'ורים קטנים שעשיתי באהבה ובהתלהבות. סופסוף יש לי שימוש מלבד מכונת הזנה לתינוקת. אחד השיאים של משימות ההיערכות היה ביקור חוזר בסטודיו של גדי אלימלך.

הסיפור שלי עם גדי התחיל לפני שנה וחצי כשחיפשתי שמלה לחתונה של אחותי. אוקיי, נלך רגע שנתיים וחצי אחורה לחתונה של אח שלי. לבשתי שמלה של דסיגואל שהיום אני הולכת איתה לבראנצ' בשבת. היא נחמדה סך הכל. צבעונית. אבל שמלת טריקו. מה חשבתי לעצמי?! וגם כל השאר לחלוטין לא הסתדר. עשו לי פן חלק. WTF. האיפור היה מוגזם. בקיצור, אני מסרבת להסתכל על תמונות מהחתונה ההיא. נשבעתי שכשאחותי תתחתן עם בחיר ליבה מכיתה י' אני נותנת את הכל כדי להיראות הכי בעולם. מה גם שאני אישית בחרתי לדלג על כל סאגת החתונה אז זאת תהיה הזדמנות מעולה בשבילי להתחפש לאיזו דמות מלכותית ולהיות בסרט עם עצמי ללילה אחד.

Desigual Dress. Big Mistake.

ישבתי על האינטרנט לחפש את השמלה המושלמת ונתקלתי בכתבה על גדי אלימלך שהחליט לחזור לעיצוב אופנה אחרי שנים כסטייליסט. את השם שלו שמעתי בעבר בצמוד לשם "נינט טייב" כמובן. שמות לא עושים לי את זה. אופנת עילית כן. שניים מהדגמים בכתבה גרמו לי לפרפרים בבטן והחלטתי שאני רצה לסטודיו שלו. ידעתי ששם אמצא את מבוקשי.

אהבה ממבט ראשון. זה הדגם שהביא אותי לסטודיו

בקיצור. הסטודיו מושלם. השמלה שקניתי מושלמת ושנייה אחרי שגדי אמר לי שלום כבר רציתי להציע לו חברות. אחרי שרואים איזו עבודה מדהימה הוא עושה ואיך כל דבר שהוא נוגע בו הופך זהב זה רק טבעי שהוא גם יהיה אישיות מהלכת קסם.

הצעתי לו חברות. אבל הופנתי לעמוד לייק של הסטודיו.

אני לא בדיוק זוכרת כמה שילמתי על השמלה. סוג של הדחקה בריאה. יותר מאלפיים ש"ח. שמלת משי ארוכה בהדפס קליידוסקופי בצבעוניות עדינה. במעלה החזה תחרה צרפתית מושלמת. האימרה של הבד בהדפס מעט שונה ממנה הוכנה חגורת המותן. חיפשתי לכם תמונה מייצגת שלה והצלחתי למצוא רק שבריר ממנה בשחור לבן. אבל תאמינו לי, אין דברים כאלה. אחת ויחידה.

This is it.

היא בהחלט עשתה את העבודה בחתונה של אחותי. הרגשתי איתה גאווה. רק היתה קצת ארוכה מידי. בכל זאת, אני לא באורך של יאנה גור. נארזה ונשמרה בקפידה לחתונה של החברה. וכשזו התקרבה קפצתי לסטודיו כדי שיקצרו לי אותה קצת.

המעלית של מבנה המשרדים המרופט משליכה אותך בקומה האחרונה הישר לתוך הסטודיו המדוקדק. נראה כמו לופט ניו-יורקי שמישהו מטפח ביד נאמנה. וזורע בו הרבה אהבה. האמת, זה מרגיש יותר כמו בית ורחוק מאוד מתחושה של חנות. כל אחד מאנשי הצוות יעשה הכל כדי שבאמת תרגישי שהגעת לבית של חברים. אם את אוהבת את העיצוב של הסטודיו אין ספק שתאהבי את הדגמים ולהיפך. גדי נותן את הכבוד הראוי לעבר. הוא אוסף מציאות ויצירות שהן למעשה אלמותיות ויוצר בעצמו בגדים שהם קלאסיקות נצחיות.

ממליצה להגיע לסטודיו עם זכוכית מגדלת. אולי ככה תצליחו לראות את כל הפרטים. גדי מתאבד על כל שמלה, על כל חולצה. ומצרף אליו למשימות בלתי אפשריות את התופרות המיומנות שלו שעושות עבודה מושלמת ונראה שאין דבר שהן לא מסוגלות לבצע. צריך לראות בשביל להבין.

בביקור הנוכחי שמחתי לגלות שלא צריך משכנתא בשביל להגיע לסטודיו. יש עיצובים יומיומיים יותר; חולצות, גופיות, מכנסיים, במחירים סטנדרטיים של מעצבים וכמובן עודפים מקולקציות קודמות בהנחות שוות.

ברגע האחרון השמלה של גדי החליטה להישאר בבית ולא נלבשה לחתונה. כי היא הייתה בחוץ בתנאי שטח וזה ממש לא התאים לה. היא שמורה בארון מחכה לחתונה של הפשניסטה. אני יודעת שלאירוע הזה היא תתאים בדיוק. ואני גם יודעת שמתישהו בקרוב זה יקרה. כי בסוף הכל זז ומשתחרר. ודברים קורים.

השורה התחתונה:

Exceeded – All In All