Olla is an Unglazed Pot

מה העניין עם הלבשה תחתונה? תכלס, אף אחד לא רואה את זה. וגם אם כן אז לשנייה בדיוק. זה רק צריך להיות נעים לגוף, נוח ומפרגן לבגדים שלובשים מעל. נראה לי שאני לא היחידה בישראל שחושבת ככה. עובדה, אין כמעט חנויות לנג'רי בארץ. ובטח לא כמו החנויות שרואים בחול. אפילו ויקטוריה סיקרט שנחשבת רשת המונית למדי עדיין לא התמקמה כאן. אז מה כן? אינטימה? יש שם יותר פיג'מות וטרנינגים מאשר הלבשה תחתונה. דלתא? אני מתביישת בכלל להזכיר את השם הזה. אבל אם כבר מדברות על דלתא, ראיתן את הקמפיין האחרון שלהם בכיכובה של נינט?

נינט דלתא

אני ברגשות מעורבים סביב צילומים להלבשה תחתונה. עירום נשי כמעט תמיד לא מצולם באופן שמצליח לתקשר בנעימות עם המגדר המקומר. מעבר לעובדה שהנשים נדרשות לספק פוזות מפתות, חתוליות ונמרחות, הן תמיד רזות באופן בלתי סביר. רק מספר זעום ביותר של נשים על פני כדור הארץ בטווח הגילאים 14 עד 16 יכולות להזדהות איתן. מה זה מוכר לנו? בעיקר תסכולים, תסבוכים ודיאטות. חונכתי בלימודי מגדר באוניברסיטה לפסול מיידית צילומי אופנה. גם כשנראה לנו שהכל תמים יש מסר סמוי שממשטר אותנו. הנה, למשל הקמפיין של דלתא. נינט דווקא לא בחורה דקיקה, היא לא מתפשטת ואפילו לא מסכימה שיעשו לה פוטושופ, שזה משמח ביותר, אבל לא ויתרו לה על הפוזה על הכסא עם פישוק בין הרגליים. אתן יודעות, אי אפשר לצאת מזה. או שאת בתולה או שאת זונה, גם אם את כאילו לובשת פיג'מה של מיקי מאוס.

נינט דלתא 2

בחרתי באנטגוניזם מוחלט. אין לי צורך בחזיות. ותחתונים אני קונה רק כשחייבת. יש תקופות שגם עליהם אני מוותרת.

הבלוגרית האהובה עלי כותבת בכל יום שישי פוסט על הלבשה תחתונה שנקרא: Friday Lingery Lust. והיא קיבלה ממני ריג'קטים אוטומטיים. פשוט מחקתי את ההודעה על הפוסט השבועי בלי לפתוח אותה אפילו. שלא אראה בטעות גופה ערומה מרוחה על ספת עור.

lascivious_0254b_kitty_black

ואז, שבוע לפני היומולדת שלי, בעודי מגבשת רשימת חנויות שאני רוצה לבקר בהן במסגרת החגיגות פתחתי בדחף לא ברור את הפוסט השבועי שלה ומשהו קרה לי. פתאום ראיתי הלבשה תחתונה יצירתית, מעניינת. מצאתי את עצמי פוסחת בקלילות על הביקורת החברתית-מגדרית ומתרגשת מהאפשרויות הבלתי מוגבלות של עולם ההלבשה התחתונה. בעיקר מהעובדה שמתחת לג'ינס ולטישרט אפשר להתחפש לכל מיני נשים שהייתי רוצה להיות או שהן בעצם אני אבל לא כולם צריכים לדעת את זה.

fraulein kink

יומיים אחרי, אחת הקוראות של הבלוג שלי המליצה לי לבקר באולה שבכיכר מסריק. הייתי ספקנית. אני מודה. אבל אז מישהי אחרת כתבה לי בפייסבוק שלא להכיר את אולה זה חור גדול בהשכלה הפשניסטית. צירוף המקרים הקוסמי שיכנע אותי. רק חיכיתי לרגע המתאים. כמו למשל הלילה הראשון בלי התינוקת. רק אני ובנזוגי. הזדמנות מעולה להתחפש למשהי שאני כבר כמעט ולא. מישהי הפוכה מאמא/מכבסת/מבשלת/מניקה/עייפה.

store

לאולה הגעתי עם הבת שלי כמובן אבל המוכרת מיד לקחת אותה לידיים כדי שאתפנה למדוד את ערימות התחתונים והבייבי-דולז הפרובוקטיביים שהיא אספה עבורי. המוכרת הזאת היא בדיוק מה שהייתי צריכה כדי להפוך את החוויה למושלמת. היא מלאת שמחת חיים ואנרגיות עליזות שלוקחת את כל העניין בקלילות הראויה לו. בלי הרבה מילים היא הבינה שבאתי להתחפש ושזה בעצם מאורע משעשע.

קירות התצוגה הם קימורים יפים של עץ שמתכתבים עם קימורי הגוף הנשי אבל מאחורי הקופה מוקרן על הקיר סרטון שמציג את הדגמים בחנות ומככבות בו, איך לא, נשים שדופות ביותר. הצלחתי להתעלם מהן ולהשקיט את דעתי כי הדגמים עצמם מעניינים יותר.

תאי הלבשה

אגף המדידות (שימו לב – אגף. לא תאי הלבשה בלבד אלא חצי חנות חבויה מאחורי קיר) הוא מרחב אינטימי שבו שטיח גדול, נעים למגע רגליים ומראה ענקית עם מספר תאים מרווחים. שיא הפרטיות, שיא הנוחות, שיא התענוג.

מדדתי בכיף מלא גזרות בכל מיני צבעים ובחרתי בייבי דול מנומר. באולה מוכרים שני מותגים: Hope הברזילאי, ו princess Tam-Tam הפריזאי. הדגם שבחרתי הוא של ג'יזל בונדשן, דוגמנית הבית של הופ. נכון, היא רזה מאוד. לא פלא שהייתי צריכה מידה L. אבל הבד שלו כל כך נעים והגזרה כל כך מחמיאה שיכולתי לדמיין את עצמי מדגמנת הלבשה תחתונה בטיים סקוואר. פעם ראשונה בחיי שאני קונה בייבי דול ופעם ראשונה שמשהו מנומר נכנס לי לארון. התחפשתי עד הסוף.

אני מתחילה לפגוש פמיניזם אחר. משוחרר. מאפשר. כזה שחוגג את הנשיות במרחבים אינטימיים שלנו עם עצמנו. אם את בעניין של לעשות משהו בשביל עצמך בלי לדפוק חשבון תבקרי באולה ותמצאי שם אותך, כנראה בוריאציה קצת אחרת.

השורה התחתונה:

Exceeded – קונספט, תצוגה, חדר הלבשה, שירות

Failed – המחירים כואבים בכיס. אבל – יש סלסלת מציאות

A Tall Story

לפני חצי שנה הסתיימו דמי הלידה מביטוח לאומי, אני בלי עבודה, מטפלת עולה סביב 6,000 ש"ח לחודש, הוחלט שאני נשארת בינתיים בבית ודיוני קיצוצים החלו. הדבר הראשון שירד מהתקציב היה המנוי לעיתון הארץ. אבל אחרי שבת אחת משמימה במיוחד הרגשתי שלא מדובר במותרות ושאני חייבת את העיתון לפחות בסופי שבוע. התגובה שקיבלתי בשירות הלקוחות הייתה ש"מנוי סוף שבוע הוא פריבילגיה ששמורה רק ללקוחות שאין להם מנוי למעלה מחצי שנה". אני ובנזוגי  הפכנו בתשובה הזו מכל כיוון אפשרי ובשום פנים ואופן לא הצלחנו להבין את ההיגיון שמאחריה. אחרי 12 שנים של נאמנות לעיתון הארץ הרגשתי נבגדת וחיכיתי בקוצר רוח לשיחת הטלפון ממחלקת המכירות של המערכת שתציע לי את הפריבילגיה. השבוע זה קרה. הייתי בעננים. דיקלמתי לאישה מעבר לקו את המשפט ששיננתי בראשי חצי שנה: "הפריבילגיה לקבל את הכסף שלי שמורה אך ורק למוצרים שיודעים לתת שירות ללקוחותיהם. אתם לא שם. ולכן תשכחו ממני."

בין הקיצוצים של בנזוגי בוטל ערוץ אגו טוטאל, הופסק השימוש בקפסולות של נספרסו ולא נקנו מוצרי אופנה באופן גורף. כשקלטתי אותו יוצא למסיבה בכפכפי Havaianas בלויים וממחזר ביומיום שלוש זוגות של מכנסי ברמודה הטלתי וטו. הולכים לקנות נעליים ומכנסיים. וטוב יום אחד קודם.

יום שישי, אחרי שיעור בריכה, ניסינו להרדים את הקטנה באוטו אז נסענו לכיוון יפו. בדרך נזכרתי שיש חנות של story במתחם התחנה ושהם הודיעו בסמס על 70% הנחה.  בעקרון, אני נגד מתחם התחנה. הוא עשוי מידי ותיירותי מידי לטעמי. במיוחד בימים אלה. של חופש גדול וצרפתים. אבל זה יצא על הדרך והחניה שם נוחה.

עם ציפיות מאוד נמוכות נכנסנו לחנות והוכנו תדהמה. זאת החנות הכי יפה של רשת סטורי וניכר שהושקעה הרבה מחשבה בעיצוב הפנים. יש היאמרו שעם חלל משוחזר כזה קשה לטעות, אבל יש הרבה מאוד חנויות במתחם שטעו בגדול. כאן השכילו להשאיר מבואת כניסה וחלוקה פנימית לחדרים שאולי מקטינים את החנות אבל מעצימים תחושת אותנטיות מבורכת.

נבחרו בקפידה רהיטים ישנים ונברשות רטרו שהייתי מוכנה לאסוף את כולם אלי הביתה.

ושולבו אינסוף רעיונות מקוריים לתצוגת ותליית הבגדים.

מקרר קטן של בירה אלכסנדר בפינת החדר רמז לנו שיש כאן שיתוף פעולה שיווקי חכם. המוכרים המקצועיים, אסף וליאת, הציעו לנו בירה קרה וקנו אותנו בשנייה. ובכלל, הייתה להם סבלנות אדירה אלינו. לראשונה בחיי, לא התביישתי להגיד שאני מחפשת את הבגדים עם ההנחות המשמעותיות ביותר ולפסול על הסף בגדים שתג המחיר שלהם היה גבוה מידי. אפילו הרגשתי גאווה קטנה. ליאת לא התייאשה ממני. לרוב, מוכרים נותנים לך תחושה שאם את מסתכלת על תג המחיר את לא באמת שווה שישקיעו בך. כאן זה היה ההיפך. וככל שהבת שלי עשתה יותר בלאגן בחנות ככה נוצרה יותר קרבה בינינו לבינם.

קנינו כפכפי עור שחורות ב – 50% הנחה. ומכנס קצר של Junk de Luke ב 60% הנחה.

אם יתקשרו אלי שוב מעיתון הארץ אני אשלח אותם לחנות של סטורי בתחנה. שילמדו איך לתת שירות. ושיראו איפה השארתי את הכסף שחסכתי בזכותם.

השורה התחתונה:

Failed – ברגיל, מחירים גבוהים

Exceeded – שירות, עיצוב, קולקציה, בירה, מחירי סוף העונה

Simply My King

השבוע נפלה עלי עצבות. החיים שלי בוואקום. ריק. פקק תנועה. שני הדברים היחידים שזזים בחיים שלי הם הבת שלי שמגלה סימני היפראקטיביות מתוקים והקיר שלי. בפייסבוק. שזה די פתטי כי אלה חיים של אחרים. ולמה דווקא השבוע? כי לפני שבוע היתה החתונה של החברה הכי טובה שלי. ושלושה חודשים עבדתי במשרה מלאה בהפקת אירועי המסגרת. מסיבת הרווקות, פלאש מוב הפתעה באירוע, נאום, ברכה בחופה, ושאר סינג'ורים קטנים שעשיתי באהבה ובהתלהבות. סופסוף יש לי שימוש מלבד מכונת הזנה לתינוקת. אחד השיאים של משימות ההיערכות היה ביקור חוזר בסטודיו של גדי אלימלך.

הסיפור שלי עם גדי התחיל לפני שנה וחצי כשחיפשתי שמלה לחתונה של אחותי. אוקיי, נלך רגע שנתיים וחצי אחורה לחתונה של אח שלי. לבשתי שמלה של דסיגואל שהיום אני הולכת איתה לבראנצ' בשבת. היא נחמדה סך הכל. צבעונית. אבל שמלת טריקו. מה חשבתי לעצמי?! וגם כל השאר לחלוטין לא הסתדר. עשו לי פן חלק. WTF. האיפור היה מוגזם. בקיצור, אני מסרבת להסתכל על תמונות מהחתונה ההיא. נשבעתי שכשאחותי תתחתן עם בחיר ליבה מכיתה י' אני נותנת את הכל כדי להיראות הכי בעולם. מה גם שאני אישית בחרתי לדלג על כל סאגת החתונה אז זאת תהיה הזדמנות מעולה בשבילי להתחפש לאיזו דמות מלכותית ולהיות בסרט עם עצמי ללילה אחד.

Desigual Dress. Big Mistake.

ישבתי על האינטרנט לחפש את השמלה המושלמת ונתקלתי בכתבה על גדי אלימלך שהחליט לחזור לעיצוב אופנה אחרי שנים כסטייליסט. את השם שלו שמעתי בעבר בצמוד לשם "נינט טייב" כמובן. שמות לא עושים לי את זה. אופנת עילית כן. שניים מהדגמים בכתבה גרמו לי לפרפרים בבטן והחלטתי שאני רצה לסטודיו שלו. ידעתי ששם אמצא את מבוקשי.

אהבה ממבט ראשון. זה הדגם שהביא אותי לסטודיו

בקיצור. הסטודיו מושלם. השמלה שקניתי מושלמת ושנייה אחרי שגדי אמר לי שלום כבר רציתי להציע לו חברות. אחרי שרואים איזו עבודה מדהימה הוא עושה ואיך כל דבר שהוא נוגע בו הופך זהב זה רק טבעי שהוא גם יהיה אישיות מהלכת קסם.

הצעתי לו חברות. אבל הופנתי לעמוד לייק של הסטודיו.

אני לא בדיוק זוכרת כמה שילמתי על השמלה. סוג של הדחקה בריאה. יותר מאלפיים ש"ח. שמלת משי ארוכה בהדפס קליידוסקופי בצבעוניות עדינה. במעלה החזה תחרה צרפתית מושלמת. האימרה של הבד בהדפס מעט שונה ממנה הוכנה חגורת המותן. חיפשתי לכם תמונה מייצגת שלה והצלחתי למצוא רק שבריר ממנה בשחור לבן. אבל תאמינו לי, אין דברים כאלה. אחת ויחידה.

This is it.

היא בהחלט עשתה את העבודה בחתונה של אחותי. הרגשתי איתה גאווה. רק היתה קצת ארוכה מידי. בכל זאת, אני לא באורך של יאנה גור. נארזה ונשמרה בקפידה לחתונה של החברה. וכשזו התקרבה קפצתי לסטודיו כדי שיקצרו לי אותה קצת.

המעלית של מבנה המשרדים המרופט משליכה אותך בקומה האחרונה הישר לתוך הסטודיו המדוקדק. נראה כמו לופט ניו-יורקי שמישהו מטפח ביד נאמנה. וזורע בו הרבה אהבה. האמת, זה מרגיש יותר כמו בית ורחוק מאוד מתחושה של חנות. כל אחד מאנשי הצוות יעשה הכל כדי שבאמת תרגישי שהגעת לבית של חברים. אם את אוהבת את העיצוב של הסטודיו אין ספק שתאהבי את הדגמים ולהיפך. גדי נותן את הכבוד הראוי לעבר. הוא אוסף מציאות ויצירות שהן למעשה אלמותיות ויוצר בעצמו בגדים שהם קלאסיקות נצחיות.

ממליצה להגיע לסטודיו עם זכוכית מגדלת. אולי ככה תצליחו לראות את כל הפרטים. גדי מתאבד על כל שמלה, על כל חולצה. ומצרף אליו למשימות בלתי אפשריות את התופרות המיומנות שלו שעושות עבודה מושלמת ונראה שאין דבר שהן לא מסוגלות לבצע. צריך לראות בשביל להבין.

בביקור הנוכחי שמחתי לגלות שלא צריך משכנתא בשביל להגיע לסטודיו. יש עיצובים יומיומיים יותר; חולצות, גופיות, מכנסיים, במחירים סטנדרטיים של מעצבים וכמובן עודפים מקולקציות קודמות בהנחות שוות.

ברגע האחרון השמלה של גדי החליטה להישאר בבית ולא נלבשה לחתונה. כי היא הייתה בחוץ בתנאי שטח וזה ממש לא התאים לה. היא שמורה בארון מחכה לחתונה של הפשניסטה. אני יודעת שלאירוע הזה היא תתאים בדיוק. ואני גם יודעת שמתישהו בקרוב זה יקרה. כי בסוף הכל זז ומשתחרר. ודברים קורים.

השורה התחתונה:

Exceeded – All In All